בתנועה: חמש תעודות זהות

כדי לברר את המחיר יש להקליק על ציור זעיר, שבמקור מופיע בענק על קיר של תחנת דלק בעיירה בית סאחור, ובו נראה שבאבניק פלסטיני משליך זר פרחים במקום אבן. בנקסי הוא אמן רחוב אנונימי, פוליטי, המודע היטב לסוגיות של מיקום. איפה הוא ואיפה הקניון שגובה 90 שקל? בירור זריז העלה שאין שום קשר בינו לבין התערוכה בשרון. היא פרויקט של מנהלו לשעבר.

ישנה אפשרות אחרת, הדבר האמיתי, כתבתי לאמנית, הגם שהיא כרוכה בעבירה על החוק: זה שאוסר עלינו לבקר בשטחי A. טרם הושלך אדם לכלא על ביצוע הפשע הנורא הזה, פשע המפגש, וניתן לראות בהתעלמות ממנו סוג של אי־ציות אזרחי. בנקסי פתח לפני שבועיים את המלון Walled Off בכניסה לבית לחם מכיוון ירושלים. זהו "המלון עם הנוף הגרוע ביותר בעולם", שכל חדריו משקיפים על חומת ההפרדה. יעצתי לה לנסוע לשם ואז חשתי צבוע, כי אני עצמי, למרות חיבתי לאיש, טרם ביקרתי במקום.

חזית המלון | איור: צילום: רויטרס

זו בדיוק הסיבה שבגללה לא נסעתי למלון של בנקסי — כדי לא להיות צבוע. מי רוצה להיות הישראלי שמצלם סלפי עליז מול עדות לדיכוי שבו יש לו מניות? חשדתי גם שבנקסי עצמו צבוע. הכיבוש שווה כסף. הוא שווה מיליארדים לתעשיות הביטחוניות, ליצרני מצלמות האבטחה ולקבלני הבטון. הוא שווה כנראה גם לא מעט לאמן הרחוב הבריטי. מתוך חשש שמדובר בשמאל־גשעפט, הדרתי את רגליי מהמלון.

אבל למחרת החלטנו בכל זאת לבקר בו. המלון צמוד ל"פיורד" של חומת ההפרדה: שתי זרועות מקבילות שלה פולשות לתוך בית ג'אלה כדי להקיף את קבר רחל ולשמר אותו בצד הנוח. תיקונים בכביש חייבו עיקוף, אבל בסוף מצאנו שוב את החומה ומולה את שלט הכניסה המיושן של המלון. מתחתיו ישבה בובת שימפנזה מחופשת לשוער, וגם בלבוי אמיתי, חבוש צילינדר. הופתעתי לגלות אותיות עבריות על לוח מתכת שבגבו, שיצרו את המילים: "כולם מוזמנים".

מדובר במלון של ממש. מול דלפק הקבלה עמדה קבוצת אנשים מצוידת במזוודות ועשתה צ'ק אין. ליד השולחנות המוארים בנרות ישבו אורחים ועלעלו בספרים או לגמו קפה, אבל כל מה שמסביב היה לקוח מתוך חלום: חלום שנחלם עמוק בתוככי הארץ הזאת, המיוסרת והמקווה. ציור על אחד הקירות הראה מגדל תצפית צה"לי אפור שהיה לקרוסלה של לונה פארק. בציור אחר נראו ילדים מתגנבים מסביב לשערי גן העדן כדי להגיע לעננה שמעבר, משל היה מחסום.

האווירה בלובי אינה עכשווית, אבל העכשיו צובט אותה. הוא כולו עטור טפטים אדומים כבדים. על קיר אחד נתלו מצלמות אבטחה. הן מזדקרות מתוך לוחות עץ מפונפנים, כמו היו ראשי איילים מפוחלצים. הפסנתר שמתחתם ניגן מעצמו את מנגינת הנושא מתוך "אי טי". הכל היה יפה ומטריד ומשמח ועצוב ודחוס ומסחרר. בגב החדר היה תלוי שלט ועליו המילה מוזיאון. פסענו לשם, שילמנו 15 שקל לאדם ונכנסנו פנימה.

האסתטיקה של המוזיאון אינה זועקת "בנקסי", אף שהיה מעורב בהקמתו. מדובר במוזיאון היסטורי של ההווה. אחד המוצגים הראשונים שמולם ניצבתי היה שולחן זכוכית ועליו שתי לוחיות הרישוי הנהוגות בארצנו: זו הצהובה, שניתן לנסוע בה משני צדי הגדר, וזו הלבנה, המאפשרת תנועה רק מצד אחד שלה, וגם היא תחת הגבלות. ליד הלוחיות מוצגות חמש תעודות הזהות שמנפיקה ישראל למען חמשת הסטטוסים השונים שמבדילים בני אדם בארץ הזאת: אזרח ישראלי יהודי, אזרח ישראלי לא יהודי, פלסטיני תושב הגדה, פלסטיני תושב ירושלים, פלסטיני תושב הרצועה.

ואי אפשר לחמוק מהמילה הזאת. מילה שאני לא מרבה להשתמש בה, אבל ברור שאנחנו נמצאים במוזיאון של אפרטהייד, והוא דובר אמת. ברור גם שאין במקום הזה שנאה, אלא רק תסכול ועצב על מצב שאנו הישראלים כמעט איננו מודעים לו, אף שאנחנו מקיימים אותו. כל הכיתובים המשמעותיים במוזיאון מופיעים גם בעברית, ומוצגים בו קולות ישראליים שמגלים אמפתיה לחוויה הפלסטינית. מלון בנקסי נועד בין היתר למשוך אותנו לכאן ולהפגיש אותנו בידידותיות עם מה שכל כך קשה לנו להכיל.

כמובן שקל הרבה יותר לנסוע לקניון, לשלם 90 שקל ולהתרשם מהציורים הפקחיים של בנקסי, אבל זו בגידה באמן ובכל מה שהוא מייצג, וחשוב מכך: ויתור על הזדמנות חשובה להחכים. החשד שלי כי בנקסי בגד בעצמו כשפתח את המלון היה חשד שווא. אז יאללה, בית לחם מחכה לכולכם. רק ודאו שאתם יוצאים ממנה דרך מחסומים המשרתים התנחלויות: מחסום המנהרות או מחסום הר חומה, כדי שלא יטיפו לכם מוסר.