אוהד נהרין: עכשיו הספר

"כתיבה על מחול היא בלתי אפשרית. המחול מתפוגג ברגע היוולדו, המילים הן תרגום לשפה הזרה", טוענת הכוריאוגרפית, הבמאית ומבקרת המחול גבי אלדור בספרה החדש "נהרין", המורכב מסדרת שיחות ורשימות העוסקות ביצירתו של הכוריאוגרף חתן פרס ישראל ומנהלה האמנותי של להקת בת שבע אוהד נהרין (הוצאת אסיה). "היה רצון גדול לנסות לתפוס את העבודות של אוהד ולפענח אותן באיזשהו אופן, לתפוס משהו שהוא נעלם. מה אפשר לומר על זה חוץ מ'וואו', 'מהמם' או 'מדהים'?”.

אישיותו החידתית ויצירתו של נהרין מעסיקות כותבים ויוצרים רבים כבר שנים, בהם גם אלדור העוקבת באדיקות אחר עבודותיו. הרעיון לספר לא נולד בן לילה: "לפני כמה שנים הציעו לי לקיים שיחות עם אוהד במסגרת פרויקט אחר והוא נפל כיוון שביקשו שאשאל דברים מייגעים כמו ‘מה זה כוריאוגרפיה?' או 'מהי מוזיקה?', שאלות שאוהד לא יענה עליהן. אבל המשכנו לשוחח ולהיפגש וזה התפתח".

כשאמרה לנהרין שהיא רוצה להפוך את המפגשים לספר, הוא השיב "בסדר. שלך" והתמסר לשאלות, אולם אלדור לא רצתה לפלוש למחוזות אישיים. "אני לא אוהבת לשאול אדם שאלות שהוא לא רוצה לענות עליהן, ואוהד שונא לדבר על הביוגרפיה שלו. האם הספר חושפני? לא במובן העיתונאי - אבל יש בו מקומות שאומרים הרבה על האיש".

את עבודת התיעוד המתמשכת החלה לפני 15 שנה, ואז הגיע "מיסטר גאגא", סרטו התיעודי של תומר היימן שחושף פרטים מהביוגרפיה של האיש שלא ממהר לדבר על עברו. "נורא פחדתי מהסרט וחשבתי שהכל אבוד והלך הספר", מודה אלדור, "אבל כשראיתי את הסרט, נרגעתי. בסרט יש דוקומנטציה מעניינת אבל אין התייחסות ממשית לריקוד עצמו, אלא יותר לחיים. פה ושם יש הערות שכן מתייחסות לתנועה, אבל אין דיבור ממש על הריקוד וכניסה לפרטים כמו בשיחות שלנו".

מה מיוחד כל כך בנהרין שמצדיק כל כך הרבה יצירה סביבו?

"הוא מרתק כאמן. אחרי שרואים ומתבוננים לעומק בעבודות של כוריאוגרפים אחרים רואים שיש אמנם מבנים יפים, אבל התנועה היא ניסוח מחדש של דברים מוכרים, ואוהד ממש מקורי בתנועה באופן שאני לא ראיתי".

אז זו לא האישיות?

"האישיות היא תמיד חלק מהעשייה, אבל הוא קודם כל אמן מרתק".

בהשקת הספר ישתתף גם היימן (ב־28 במרץ במרכז ענבל), "תומר הציע שנעשה ערב משותף ונראה איך הסרט והספר מתייחסים זה לזה, כי הם משלימים זה את זה במקום מסוים וזה רעיון מקסים. אני מאמינה גדולה במילים אבל מחול מצטלם נורא יפה, גם הגרוע שבגרועים, כי זה חתיכי וזה סקסי לראות אנשים רוקדים".

המסע המשותף של אלדור ונהרין מתחיל אי שם בתחילת שנות השמונים כשהזמין אותה לצפות בעבודה שלו בסמינר הקיבוצים ומסתיים ב"עבודה אחרונה" של בת שבע שעלתה לפני שנתיים. בדרך הם מתעכבים על כל היצירות ומשוחחים לעומק על תהליך העבודה בראש ובסטודיו, תנועה במונחים מתמטיים גיאומטריים, בלט קלאסי, התלות בצופה, זיוף על הבמה והקשר בין המילים לריקוד. "טקסט אתה שומע, תנועה אתה רואה, זה פשוט פוגע במקומות אחרים לגמרי במוח, והמפגש הזה יוצר סערה אחרת", אמר לה נהרין.

"אני חושבת שיש בעבודה של אוהד איזשהו אלמנט 'רוחני', מילה שקצת התקלקלה בשנים האחרונות. המחול הוא שאר הרוח של החומר. לא מדובר רק על יופי, אלא על הרבה יותר. אני חושבת ומקווה שהספר ישנה משהו בתפיסת העולם. הכתיבה על המחול היא החידה הכי גדולה, הרבה יותר מהדמות של אוהד שכבודו במקומו אבל אני לא אכנס לו לעצמות, מה שהוא יוצר ומה שהוא חושב זה מה שמעניין. הספר הוא פחות על האיש ויותר על העבודה".

אלדור נולדה וגדלה בתל אביב, בוגרת להקת הנח"ל במחזור של יהורם גאון, עליזה רוזן ופולי, בוגרת תיאטרון האוניברסיטה שכיכבה על במות התיאטרון שנים רבות, בין השאר במשך 14 שנה בתפקיד בת הטוחן ב”עוץ לי גוץ לי” בתיאטרון הקאמרי. את האהבה למחול קיבלה בבית מאמה: דודתה וסבתה מרגלית אורנשטיין מחלוצות הכוריאוגרפיה בארץ, שלושתן למדו אצל גדולי הדור בווינה, ובמהלך השנים יצרה כוריאוגרפיות להצגות שונות, כתבה ביקורות מחול ואף שפטה בתוכנית "רוקדים עם כוכבים" בערוץ 2. לפני 17 שנה הקימה יחד עם יגאל עזרתי את התיאטרון הערבי־עברי ביפו שבו היא שותפה פעילה עד היום, ובימים אלה מסיימת את תפקידה כיו"ר עמותת הכוריאוגרפים.

אלדור מזכירה לא פעם את שאיפתו של נהרין לשלמות ודיוק. גם כשהגישה לו את טיוטת הספר, הוא תיקן פה ושם מילה או מונח כדי שיהיה מדויק ככל האפשר. בספר הוא מדבר על כך שלפעמים גם במחול מזייפים. "כל מופע לא נכון ולא מוצלח הוא זיוף ולא משנה אם זה בגלל שרקדן טעה או שהיתה בעיה טכנית. אוהד שואף לשלמות כל הזמן ובכל פעם שזה פחות מזה, מבחינתו זה זיוף, זה קצת כמו לחשוב על ביצוע במוזיקה", היא אומרת.

כשאלדור שואלת את נהרין מדוע אנשים רוצים להיות על הבמה, הוא עונה: "אנשים עולים על הבמה כי אנשים אוהבים להיות פתטיים". בהמשך הוא מפרט שעלייה לבמה עוזרת להתגבר על מגבלות כלשהן. אלדור לא בטוחה שהיא מבינה לגמרי למה הוא מתכוון, אבל סבורה שזה קשור למאמץ להיות נאהב. “יש סיפור מצחיק על כך ששאלו את לורנס אוליביה כל מיני שאלות על אמנות נשגבת וטקסטים שייקספיריים, וכשהמראיין שאל אותו מהי אמנות המשחק, הוא התקרב אליו מאוד ואמר 'Look at me, look at me', כנראה שיש משהו פתטי בלרצות להיות נאהב".