היכונו ליריד צבע טרי: לחבוט ולמכור

"המטרה היא לא להציג ממתקי אמנות", אומרת רז שפירא־פיינבורג, אוצרת המשנה ביריד האמנות צבע טרי שייפתח מחר (ג'), ויתקיים עד מוצאי שבת במוזיאון הטבע החדש באוניברסיטת תל אביב. "אנחנו רוצים לנצל את המצב כדי להציג את ה'בסט אוף', אמנות שתהיה כמה שיותר מאתגרת. זה אמנם יריד מסחרי, אבל מטרת העל היא לא למכור אלא להציג אמנות מאתגרת, לא בהכרח קלה לעיכול. יש בו בכל שנה גם פרויקטים רבים שלא מתאימים למכירה".

צבע טרי, שמתקיים זו השנה התשיעית, הוקם ומנוהל בידי יפעת גוריון ושרון טילינגר, והוא אירוע האמנות הגדול בארץ, עם כ־30 אלף מבקרים. הוא נוצר במתכונת של ירידי האמנות הגדולים בעולם, ארט באזל ויריד פריז, אבל מתייחד בחממת אמנים עצמאיים, שמדי שנה נותנת במה לכ־50 יוצרים בתחילת דרכם ומושכת את תשומת הלב של המבקרים ביריד, בעיקר אלה שרוצים לקנות אמנות במחירים נוחים. שפירא־פיינבורג, לצד האוצרת גוריון, אחראית לבחירת אמני החממה, ליווי שלהם בתהליך ומכירת העבודות. היריד אמנם נמשך שבוע, אבל העבודה הזאת נמשכת שנה. "השלבים הראשונים הם מציאת הלוקיישן ליריד, שנודד בכל שנה, הוצאת קול קורא לאמנים וכינוס ועדת קבלה. חברי הוועדה, מישראל ומחו"ל, מקבלים תיקי עבודות של 1,000-800 מועמדים לחממה - יש הרבה ביקוש כי אין הרבה מקומות שאפשר להציג בהם ולמכור עבודות. היריד נהפך לנקודת זינוק לאמנים כאלה, והוא כמובן מספק להם חשיפה לעשרות אלפי אנשים, אין לו תחרות".

חברי הוועדה, היא מספרת, בוחרים 80 אמנים שמגיעים לראיון אישי. "זה השלב הכיפי של העבודה, וחרף העובדה שאני שבעה יש אמנים שעדיין מצליחים לפתוח לי את הראש. זה מיינד בלואינג מבחינתי. השנה היתה אמנית שממש הביאה אותי לידי דמעות", היא אומרת, ומסרבת להסגיר במי מדובר.

מחירים שמכבדים את האמנים והקונים

מתוך ה־80 נבחרים כאמור כ־50, ו"אז בעצם מתחיל החיבוק שאנחנו מעניקים להם במשך חצי שנה. יפעת ואני מגיעות לביקורי סטודיו, מחליטות איתם מה הם יציגו ואיך יתמחרו את העבודות. תחתיי יש 17 נציגות שמלוות את האמנים באופן אישי בחודשי העבודה שלפני היריד ובהיריד עצמו, ואחראיות גם להסביר למבקרים על העבודות של כל אחד מאמני החממה".

מחירי העבודות בחממה, כאמור, מזמינים גם את הקהל הרחב ואספנים לא מאוד אמידים לקנות אמנות, במחירים שנעים מ־500 שקל עד 14 אלף. האמנים מקבלים 75% מהסכום, השאר מממן את היריד - חלוקה הוגנת יותר מברוב הגלריות, שם האמן מקבל 50%. "התמחור נעשה בשיתוף האמנים, ובהתאם למה שאני יודעת מהיכרותי עם השוק, עם שאר אמני החממה ועם אמנים אחרים שנמצאים באותו שלב. אנחנו מציעים את המחיר הנמוך ביותר שהאמן מרגיש איתו נוח. המטרה היא שהם יגיעו הביתה וירגישו שמכבדים אותם, לא שלחצו או דחקו אותם להוריד את המחיר".

בשנים קודמות, אגב, ראשוני הקונים שהגיעו גילו שרבות מהעבודות כבר נמכרו לפני פתיחת היריד, באירוע סגור לאנשי אמנות. שפירא־פיינבורג מדגישה שלא הכל נמכר באירועים האלה, וגם שהם הכרחיים. "מגיעים אוצרים, מנהלי מוזיאונים וגלריות. הם לא צריכים להסתובב עם עוד 3,000 איש אלא יותר בנחת, ובעקבות האירועים האלה נרקמים אינספור שיתופי פעולה בין האמנים למוזיאונים, גלריות ואספנים".

זה לא יפה, זה אלים

שפירא־פיינבורג (33) הצטרפה לצבע טרי לפני שבע שנים, כשהיתה סטודנטית לתולדות האמנית ועבדה ביריד כאחת הנציגות המוזכרות. אחד האמנים שליוותה באותה השנה היה אדם יקותיאלי, המוכר כ־Know Hope, ובעקבות היריד החלה לעבוד כאסיסטנטית ומנהלת הסטודיו שלו וגם עם אמנים אחרים. במקביל, פעם בשנה עבדה ביריד, עד שאוצר המשנה עזב לפני כשלוש שנים ומאז היא רק שם. מתוך יותר מ־500 העבודות בחממה, שפירא־פיינבורג מפנה את תשומת הלב לכמה פרויקטים "שונים ברמת המדיום: אלה קנדל תציג יציקות אלומיניום של אלמנטים מעולם האגרוף שעוסקות באלימות כסוג של ספורט. ולריה מוניס יוצרת צלחות קרמיקה שנראות כמו סרוויס פורצלן רוסי, שעליהן היא מציירת בצורה קלאסית אלמנטים של קעקועים מהכלא הסובייטי – עבודות שגם להן יש סאבטקסט אלים".

ואת הביקורת על כך שהיריד מסחרי, כאמור, היא כבר רגילה להדוף. "אני לא מסוגלת לעבור עם לקוחות ביריד ולהגיד על עבודה 'זה יפה'. מה שבועט בי, אני רוצה שיבעט הלאה. אנשים לפעמים אפילו מזדעזעים מעבודות, אבל אוהבים את זה. זה מה שאמנות צריכה לעשות".