העלאת גיל הפרישה לנשים – בדרך לשיוויון אמיתי?

סוגיית גיל הפרישה מעסיקה את כלל מדינות העולם המפותח, ובכללן ישראל, ביתר שאת בעשור האחרון, זאת על רקע העלייה בתוחלת החיים והרצון להשאיר כמה שיותר נשים וגברים בשוק העבודה. נזכיר, כי כיום גיל פרישת חובה הוא 67 לנשים ולגברים, ואילו לנשים ניתנת האפשרות לפרוש כבר בגיל 62.

הצעת החוק להעלאת גיל הפרישה לנשים מציעה להשוות את גיל חובת הפרישה של נשים לגיל הפרישה של גברים.

לצורך כך, בחודש מרץ אשתקד, הוקמה ועדה ציבורית, שנדרשה לבחון את גיל הפרישה המיטבי, שהוא המועד שבו אישה תהיה זכאית לפרוש מעבודתה בשל גילה, ולקבל גמלה בשל פרישתה. המלצות הוועדה התבססו על השוואה למדינות ה־OECD, שם גיל הפרישה הממוצע לנשים גבוה בשנה אחת (63) לעומת המצב בישראל.

הוועדה ציינה כי המלצת ה־ OECD היא להצמיד את גיל הפרישה לתוחלת החיים, וגם המלצה זו, כאמור, אינה נלקחת בחשבון בגיל הפרישה הנוכחי בישראל.

הוועדה העבירה את המלצותיה לוועדת הכספים, אך זו דחתה את יישום הצעת החוק לחודש אפריל, בטענה כי דרוש דיון מעמיק יותר לצורך שינוי המצב הקיים.

אחד הטיעונים שעולה בהקשר להעלאת גיל הפרישה לנשים הוא הטיעון לפיו: יש להשוות את גיל הפרישה בין נשים לגברים כחלק מיצירת שוויון בין המינים. אולם שוויון מהותי יכול להתקיים רק כאשר התנאים המקדימים הם זהים, כלומר, בהינתן שגברים ונשים זוכים להזדמנויות שוות בשוק העבודה. ואילו המצב, נכון להיום, איננו שוויוני.

כך, למשל, בגילאי 55 ומעלה נשים מתקשות הרבה יותר מגברים לשרוד בשוק העבודה. נתוני הלמ"ס מגלים שבגילאי 35-54 הפער בשיעור ההשתתפות של גברים ונשים עומד על 12%-13%, ואילו בקבוצת הגילאים הבאה (55-64) הפער כמעט מכפיל את עצמו ומגיע ל-22% ובקבוצת הגילאים המבוגרת ביותר קופץ ל–58%. זאת ועוד, מנתוני הלמ"ס לשנת 2012 עולה כי 41% מהנשים עדיין מועסקות במקצועות "נשיים" מסורתיים המאופיינים בשכר עבודה נמוך, בהם: פקידות ומזכירות, סיעוד ומטפלים, הוראה בבתי ספר ובגנים, ניקיון ועוד. ממצאים אלה מעידים על האפליה שחוות נשים בשוק העבודה בגילאי הפריון וסביב גידול הילדים, ככל הנראה על רקע תפיסות מפלות ובידול תעסוקתי. אפליה זו באה לידי ביטוי, בין השאר, בקושי לממש את פוטנציאל ההשתכרות באופן דומה לזה של הגברים, ולכך יש השפעה ישירה על החיסכון לפנסיה.

כלומר, לא זו בלבד שהן נפלטות מוקדם יותר משוק העבודה, הן אף צוברות פנסיה פחותה ביחס לגברים, ומוצאות עצמן חשופות יותר לעוני לאחר פרישה ואפילו כבר בשנים שלקראת הפרישה. לאור זאת, קיימת חשיבות רבה לאפשרות הקיימת לנשים העומדות במבחן ההכנסה לצורך קבלת קצבת זקנה, לקבלה כבר בגיל 62 גם אם הן ממשיכות לעבוד.

חשוב להבין כי ייצוגן של נשים מבוגרות בשוק העבודה הינו נמוך מאוד באופן יחסי, ומאחר שיש צורך לעודד את העסקתן של נשים על מנת להגדיל את הצבירות הפנסיוניות, ועל מנת למזער עד כמה שניתן את הפגיעה במצבן נכון להיום, יש לבחון העלאה הדרגתית של גיל הפרישה לנשים עד להשוואתו לגיל הפרישה של גברים ואולם זאת תוך שמירת ההפרדה בין גיל פרישה וקצבת הפנסיה לבין קצבת הזקנה.

כלומר לשמר את המצב הקיים, לפיו נשים שזכאיות לקצבת זקנה מגיל 62 (תוך שהוא מותנה במבחן ההכנסה) ימשיכו להיות זכאיות לה ללא קשר לגיל זכאות פרישתן משוק העבודה. באופן הזה ניתן מענה לנשים שנפלטות משוק העבודה ואין להן מקורות הכנסה נוספים, כמו גם נשים עצמאיות שאינן מצליחות להמשיך בעיסוקן ונשים הממשיכות לעבוד אך משתכרות שכר נמוך מאד, כמו גם עקרות בית.

הכותבת היא עו"ד בלשכה המשפטית בנציבות שוויון הזדמנויות בעבודה