"אני פותרת לעצמי את החלומות"
הפרויקט החדש של הצלמת והפסלת איריס נשר הוא סדרת כלי פורצלן שימושיים. אבל גם אליהם היא מתייחסת כאל יצירה שנולדה מהשראה ומטרתה היא לעורר השראה. "בפיסול אהבתי שהאמנות נהפכת לחלק מהיומיום הפיזי", היא אומרת, ובאותה מידה, בכלי האוכל שיצרה היא מנסה לחבר בין השימושי לאסתטי
ופתאום, נגיעה כחולה: מאחת הצלחות היא מציצה אליי. אין ספק, בתוך המונוכרומטיות הזאת יש נגיעה בכחול פטרול, צנוע, עדין, לא צועק, אבל כחול. "זו תעוזה עבורי, והיו גם כמה כלים עם קצת ירוק, ונשימתי באמת נעתקת שיש שם צבע", אומרת נשר. "אני כל הזמן חוקרת ומנסה להבין מה עובד, והיתה לי תחושה שנגיעה של צבע תאפשר להרגיש את האפקט של שאר הכלי. יש פילוסופיה יפנית שנקראת וואבי סאבי, ובה האסתטיקה הזו מתוארת לעתים כיופי טבעי וארעי שאינו מושלם. למשל, שסדק בצלחת מדגיש ששאר הצלחת מאוד שלמה ויפה, או במקרה שלי, השימוש בנגיעה אחת של צבע מדגיש את ההרמוניה של שאר הצבעים".
המסע אחרי הגלזורה: נשר עשתה ניסיונות רבים עם גלזורות עד שמצאה את אלה שהיא אוהבת: מאט ומבריק. "הרבה זמן חיפשתי גלזורה מאט. אהבתי אותה כי היא נותנת תחושה של סלע, של משהו שמגיע מהאדמה, והחומר הזה באמת מגיע מהאדמה", היא מסבירה וממששת צלחת. "אני מערבבת, חלק מהכלים הם עם גלזורה מאט וחלק עם מבריקה, כי כשאכלנו בבית היה נעים לאכול על גלזורה מבריקה". שימושיות: התבוננות בצילום היא חוויה רגשית ושכלית, אבל לא שימושית; הפסלים של נשר חיברו בין אמנות לשימושיות — ראש עם מנורה, שולחן עם דמות אשה; ואילו כלי הקרמיקה שלה מיועדים לשימוש יומיומי ככלי אוכל בבית, ובאופן הכי פונקציונלי שיש, מתאימים לרחיצה במדיח. "בפיסול אהבתי שהאמנות נהפכת לחלק מהיומיום הפיזי, לא רק המנטלי. הפסלים הפיגורטיביים היו משולבים בתוך רהיטים, וכך, כמו בחיים עצמם, האמנות היא חלק מהיומיום", היא אומרת. אבל כאשר נשר התבוננה סביבה, בבית הפרטי שלה, היא הבחינה שהאמנות נגמרת בכלי האוכל. "הם היו שימושיים, פונקציונליים, אבל חסרי מעוף, טאץ' ואמנות. כלים רגילים שאוכלים עליהם — לא משהו חריג. שילוב הכלים בחיים מחזיר אותנו למקום יותר פרימאלי, לתפר בין כלים שימושיים לכלים שעונים על צורך במרחב אסתטי שנוכח בחיינו". יותר טעים על פורצלן של אמא: "כשהבאתי את הכלים שלי הביתה לראשונה, כל חוויית האוכל השתנתה לגמרי", היא מספרת על משפחתה, שכוללת את בעלה, הבמאי אבי נשר. "פתאום כל פריט אוכל ששמים על הצלחת מקבל חיים אחרים. הוא יותר מפתה וחושני, והאוכל נראה מגרה יותר בתוך הצלחות, שהמרקם שלהן אוסף את האור ברכות. יותר מתחשק לשים את האוכל בפה והכל הרבה יותר אסתטי. אומרים שאוכלים קודם כל עם העיניים, ובאמת, כששמים אוכל בצלחות הפורצלן, השילוב משפיע על חוויית האכילה"."היא מתכננת כמו אדריכל ואז היא מצלמת כמו אמן": את המשפט הזה כתב על נשר יורם קניוק, בקטלוג של כניסה — תערוכת התצלומים של נשר שמתעדת דיאלוג ביניהם שעוסק בממד הוויזואלי של עטיפות ספרים, ובממד התוכני־נרטיבי שמתחייב ממהותה של ספרות. "מאוד אהבתי את התיאור הזה, כי בכל העבודות שלי הכל מתוכנן לפרטי־פרטים", היא מספרת וניכר שהיא נרגשת. "גם לתצלומי היוצרות קדמו הרבה שיחות לפני העבודה המשותפת, ולפני תערוכה אני מתכננת את כל הקירות בפוטושופ ורק אז באה לתלות. באמנות אני לא מהספונטניים ואני אוהבת שהדברים ייצאו מדויקים, הכי קרוב לאיך שתכננתי אותם". עד היום, היא אומרת, זה תמיד הצליח. "אני מדמיינת פרויקט, בונה ומתכננת אותו ופותרת לעצמי את החלומות".
הפרידה מהתוצרים: כשאני שואלת אם קשה לה להציע למכירה את הכלים שיצרה ולהיפרד מהם, היא מסבירה שכמו בעולם של תערוכות צילום ופיסול, "זה צריך להימכר. צריכים לקחת את זה ממך ואז מתפנה לך מקום לעשות עוד". כשאני מסבה את תשומת לבה לכך שאמרה שצריכים לקחת את זה ממנה, היא צוחקת. "אני גם מוסרת. עד שלא ייקחו ממני, לא יתפנה לי המקום הרגשי והמנטלי ליצור משהו חדש, ואני כבר מתה לעשות משהו חדש". סדרת דומסטיקה מוצעת למכירה בחנויות הבאות: Sigalana (הפרסה 7, נוף ים), Maison D’art (הרצל רוזנבלום 8, תל אביב), mopu.co.il לראות את תגובת הקהל: כצלמת, נשר נוהגת לעשות שיחות גלריה כדי לשמוע את הקהל. ובעבר, כשהתאפשר, הביאה גם את מצולמיה, כדי שהיא והקהל ייחשפו גם לחוויה שלהם בתהליך. "זה היה מעניין מאוד עבורי, במיוחד כשהמצולמים הם אנשים כותבים ומאוד מילוליים". כעת היא נהנית לשמוע מה אומרים הקונים שניגשים לשולחן שעליו מונחים הכלים שלה, והם ממששים וחווים אותם. "נחמד לשמוע מאנשים שקנו את הכלים על החוויה בבית, והם מספרים שהיא משנה להם את כל חוויית הסעודה. הישיבה מול כלי השולחן ה'אמנותיים' הפכה טקסית יותר". בלי תוכניות קדימה: נשר מעידה על עצמה שהיא חווה באופן מלא את ההווה ולא מתכננת את העתיד. "אני תמיד רואה את עצמי, באופן מוטעה לחלוטין, כמישהי שיש לה את כל הזמן שבעולם, כי אני בן אדם שנמצא ברגע עצמו. אני לא מתכננת קדימה ומאוד משתדלת לחוות את ההווה לעומק. אני חושבת שזו יכולת קריטית כשיוצרים אמנות. היא דורשת כל כך הרבה ריכוז, עד שאני לא רואה איך אפשר לעשות אמנות אחרת. לפני כמה ימים קראתי ראיון מקסים עם הבמאי דיוויד לינץ', והוא אמר שרעיונות הם כמו דגים: הם כל הזמן נמצאים שם ואתה פשוט צריך לתפוס אותם. זה כל כך נכון". ואם אין השראה: "אם אני במצב שבו אין השראה ואין חשק, אז כנראה אני לא צריכה לעשות כרגע את הפרויקט. אני לא מתעקשת, אני מבינה שזה כנראה לא נכון לתקופה הזו". לעתים צריך להתאמץ יותר: החיבור לקרמיקה, בשנתיים האחרונות, הגיע אל נשר כמו בהזמנה. היא חיפשה בוגרת בצלאל שתלמד אותה — הגיעה מישהי מצוינת, מצאה סטודיו, התחברה לחומרים, הניחה את הכלים להתייבש בחוץ — וקונים דפקו על הדלת וביקשו לקנות אותם. "בפרויקט הזה הכל קרה בזרימה ובקלות, כאילו לעודד את המקום שמוציא ממך את היצירה כך שתוכלי להמשיך. אבל היו פרויקטים מסובכים ומורכבים מאוד שעבדתי עליהם, שהלידה שלהם היתה קשה יותר. תהיתי אם זה אומר שהפרויקטים הקלים הם היותר נכונים, והגעתי למסקנה שלא. אם משהו קשה זה לא אומר שהוא לא נכון, אלא שצריך להתאמץ יותר". שיתוף פעולה: במשך השיחה מתבהר עד כמה אינטימיים היחסים שנוצרו בין נשר לחלק מהמצולמים שלה. חלק מהסופרות שצילמה, כמו אלונה קמחי וצרויה שלו, נהפכו לחברות אישיות. אחת היוצרות, נטע גרטי, היא מוזה עבורה והחיבור ביניהן עמוק. גם עם קניוק היו לה קשרים אמיצים. "הדינמיקה עם המצולמים היא דינמיקה של יצירה שחשובה לי מאוד, ואני מערבת אותם בתהליך הצילום. הצלמת סאלי מאן אמרה: 'You can't take a picture, they have to give it to you'. זה משפט נהדר. מצולם צריך לתת לך מעצמו כדי שתהיה אינטראקציה מעניינת ותוצאה מהפנטת, וזה נכון גם לגבי חומרים. גם פורצלן צריך לתת לך מעצמו".
5 תגובות לכתיבת תגובה