אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.

פרשת תאגיד השידור: הגרוע יותר עוד לפנינו

משבר התאגיד הוא מהומה נטולת אידיאולוגיה שנכפתה על הציבור כדי לשמר את שלטון נתניהו לנצח. הרעות החולות שנטמנו כעת יגבו מכולנו מחיר יקר בעתיד

02.04.2017, 07:01 | אמיר זיו

נניח לרגע בצד את התוצאות הפרקטיות של ביטול תאגיד השידור. נתעלם מהמשמעות המיידית של ההחלטה, שטומנת בחובה ויתור על שידור ציבורי עצמאי שאינו מלקק לפוליטיקאים שאחראים עליו. אחרי הכל, כבר כמה שנים טובות כמעט אין שידור כזה, ובימים אלה הניסיון להקים אחד חדש על חורבותיו של הישן לא צלח. זו השורה התחתונה, הקצרה.

קראו עוד בכלכליסט

הנזק ארוך הטווח הוא זה שנגרם בדרך, במהלכים שנעשו ובנורמות שהושרשו כדי להוביל בסופו של דבר לתוצאה שביקש לעצמו ראש הממשלה בנימין נתניהו. כאן טמונות ההשלכות החמורות יותר.

אז מה היה לנו כאן: ראש ממשלה שחזר בו מהחלטה שהוא עצמו תמך בה בפומבי, קידם, הפך לחוק מחייב, ולא הפגין שום היסוס כשעשה זאת; שר תקשורת שנאסר עליו לעסוק בתקשורת, ואף נאלץ לבסוף לוותר על תיק התקשורת, אולם לא הפסיק מאותו רגע ואילך לעסוק בתקשורת, ואך ורק בה; ממלא מקום שר תקשורת שנדרשה עתירה לבג"ץ כדי שהסמכויות בתחום יועברו אליו, אולם מעולם לא העלה בדעתו לעשות שימוש כלשהו בסמכויות האלה.

איום ב"חוק תקשורת" דרקוני מהסוג שלא קיים בשום מדינה דמוקרטית, שהוסר לכאורה, לעת עתה, אבל כמו הגשם בלונדון יכול לחזור בכל רגע.

הסדר "פשרה", שאם להאמין לדברי שר האוצר משה כחלון שהכריז עליו, מגדיר מחדש את הפרדוקס: הפרדה בכוח של חטיבת החדשות מהתאגיד ובו בזמן ביטול המעורבות הפוליטית בסיקור האקטואליה.

יועץ משפטי לממשלה שכדי להכשיר את המהלכים הללו נדרש — והצליח — להשיג יכולת הפניית מבט הצידה לא פחותה מזו של תנשמת.

מפגינים נגד ההסכם בעניין תאגיד השידור, אתמול, צילום: מתן טורקיה מפגינים נגד ההסכם בעניין תאגיד השידור, אתמול | צילום: מתן טורקיה מפגינים נגד ההסכם בעניין תאגיד השידור, אתמול, צילום: מתן טורקיה

מלחכי פנכה כיו"ר הקואליציה דוד ביטן ושרת התרבות והספורט מירי רגב על תקן הגרסה האנושית של ציוצי טראמפ: מפריחים אמירות שלא ייאמנו, אבל בזכות העקביות והרצף גורמים לפרכה הקודמת להיראות טיפה פחות רקובה מהיסוד, עד שבחלוף הזמן היא הופכת לחלק מהשיח המתקבל על הדעת לכאורה.

ובסופו של דבר חוק כנסת שנחקק, הופעל, ואז נדחה, תוקן, עוכב שוב וסופו שיבוטל כלעומת שבא, אלא אם כן מישהו מחברי הכנסת בקואליציה ייתקל לפתע באופי, ובמקום לנוס על נפשו כהרגלו ינסה להרים אותו מהרצפה.

זה אפילו לא מצחיק

כל זה היה יכול להיות משעשע, אלמלא משמעותו היתה קלקול נוסף של שלטון החוק בישראל, והפעם ציני בהרבה מהקלקולים שקדמו לו. חיסול התאגיד הלא־אלגנטי, שהגיע בתום ימים של הסתגרות ודיונים אינסופיים בין ראש הממשלה הפגוע למראה לבין שר האוצר שנקלע למהומה שלא מרצונו, רמס ועיקם גם שרידים של נורמות מינהל תקין שהיו תקפים עדיין, איכשהו.

ראש ממשלה שזונח את כל עיסוקיו כדי להרוג טרם לידתו כלי תקשורת עתידי הוא ראש ממשלה שאינו עוסק במלאכה שלשמה נבחר ואינו טרוד בטובתם של נתיניו — אפילו לא של אלה שבחרו בו. יועץ משפטי שבולע את כל התחלואים שנסקרו לעיל מרוקן את תפקידו מכל סמכות ותוקף, ככל שאלה נשענים על אמון הציבור. הוא עצמו, ברווז צולע מלידתו, כבר אינו העניין. הבעיה תישאר של אלה שיבואו אחריו ואולי יבקשו לעשות מלאכתם נאמנה.

נתניהו וכחלון, צילום: אלכס קולומויסקי נתניהו וכחלון | צילום: אלכס קולומויסקי נתניהו וכחלון, צילום: אלכס קולומויסקי

חוק התקשורת הדרקוני, אף שלא הפך להצעה רשמית, מרגע שנוסח נהפך הפיקוח הפוליטי על ערוצי שידור עצמאיים לנושא פתוח לדיון. ההתקרנפות הדוממת של כל מי שיכול היה להביע עמדה, מאחרון חברי הקואליציה עד ראשון ראשי האופוזיציה, שומטת את הקרקע מתחת למעמד הציבורי שעוד נותר לבית המחוקקים. שר אוצר שסמכותו איבדה תוקף, אם להתנסח בעידון, יתקשה מעתה להמשיך למלא כראוי את תפקידו החשוב.

ומעל לכל, הציניות המנוולת שדרושה כדי לקיים את כל זה — המעברים חסרי הבושה מאמירות כמו "הרפורמה חיונית, אנחנו רוצים שידור ציבורי יותר חזק" ל"מצטער על הקמת התאגיד, זה חמק לי"; השימוש הנואל באנשי רשות השידור, שבתחילה הושלכו, אחר כך אומצו כקרדום לחיסול התאגיד בשם הדאגה לפרנסתם, ולבסוף הושלכו מחדש, או מה שלא יקרה איתם מעכשיו, את מי זה מעניין; הפרסונליזציה של עיתונאים, חלוקתם ל"אנשינו" ול"שונאינו" לפי קריטריונים עלומים — הכל מאלץ אותך, האזרח, להתפלש במיאוס באיזה סחי שלא ביקשת לך, והוא בכל זאת חוזר ומציף.

חידוש מבית נתניהו

 

כל כך הרבה רעות חולות נטמנו כעת ופרי הביאושים שלהן עוד יבשיל. וכל זה למען מה? ניחא אם כל המהומה האדירה היתה מתרחשת לטובת איזו מטרה נשגבת או אידיאולוגיה כלשהי. אבל לא ניצב לפנינו איזה אברהם לינקולן, שבתרגילים פוליטיים ערמומיים ושנויים במחלוקת מפרסם את הצהרת האמנציפציה תוך כדי מלחמת האזרחים כדי למנוע את פירוק האיחוד, ומחסל בסופו של דבר את העבדות באמריקה. גם לא ניצב לפנינו איזה תיאודור רוזוולט, שאינו מהסס לאיים בשימוש לא שגרתי בצבא כדי להשתלט על מכרות הפחם, ומחסל כך שביתת ענק ובהמשך את המונופולים.

כל המהומה העלובה שחווינו שלא מרצוננו, לא היה בה שמץ של אידיאולוגיה, וגם חזון היא לא ראתה מקילומטר. תכליתה היחידה היא שימור שלטונו של נתניהו עד אחרית הימים, או לפחות מה שנראה לנתניהו חשוב לשם כך.

זו "אידיאולוגיה" פרסונלית, חידוש מבית נתניהו, או העתקה מתקדימים שהס מלהזכיר. כך או כך, כל שטמון בה הוא האדרה מסוכנת ממש של המנהיג העליון. הוא האיש, האחד, היחיד. ומכיוון שאין בלתו, הכל מותר כדי להגן עליו.

כך צריך להסתכל על כל מה שהתרחש פה בחודשים האחרונים. ככל שקשה להאמין, הסיבוב הבא יהיה גרוע עוד יותר.

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות