גולדברג לילדים: הצגה חדשה על חיי המשוררת

כשהבמאית הגר בן זקן קראה את ספר הילדים "הדודה לאה מאת שומיש" (הוצאת כנרת), ששהם סמיט כתבה על הסופרת לאה גולדברג, היא הרגישה שהיא חייבת לעבד אותו לבמה. "זה חומר שבמאים מחכים לו שנים, והייתי בטוחה שמישהו כבר תפס את זה, אבל הייתי חייבת לנסות ופניתי לשהם", מספרת בן זקן.

בשל ניסיונות העבר המביכים של סמיט בשיתופי פעולה מהסוג הזה נטיית הלב שלה היתה לסרב להצעה של בן זקן. "כתבתי לה מייל ארוך מאוד ובו הסברתי שהספר מאוד יקר לי ואני לא ממהרת לתת אותו", היא מספרת. אבל רגע לפני ששלחה את המייל היא החליטה להתקשר, וכששמעה את הרעיונות של בן זקן בטלפון, השתכנעה לתת לזה צ'אנס.

מה שהחל כקטע קריאה מבוים שהעלו השתיים באירוע השקת הספר התפתח להצגה, שנושאת את שמו ותעלה בפסטיבל הבינלאומי להצגות ילדים בחיפה (12–13 באפריל, לבני 9 ומעלה), בהשתתפות רינת מטטוב ועומר פרלמן שטריקס לעיצוב חלל של אלית ובר.

עומר פרלמן שטריקס ורינת מטטוב ב"הדודה לאה מאת שומיש". אחיין בדיוני | צילום: ז'ראר אלון

"ילדה מפוזרת עם שגיאות כתיב"

הביוגרפיה שכתבה סמיט על המשוררת המורכבת והמרתקת, מבלי לדלג על הרגעים הקשים, מסופרת מפיו של הילד שומיש, אחיינה הבדיוני ששואף לכתוב את סיפור חייה. "שבתה אותי המסוגלות של הילד לשאול שאלות שמבוגר לא יעז כמו 'התנשקתם? התחבקתם?'. יש מרחק גדול בין היצירה של הסופר לבין חיי היומיום שלו, וכאן פתאום היומיום השתלב בתוך היצירה. הוקסמתי לגלות שלאה גולדברג היתה ילדה מפוזרת עם שגיאות כתיב", אומרת בן זקן, וסמיט מוסיפה בחיוך: "היא מרתקת אותי, אבל הייתי מפחדת לפגוש אותה בחיים".

במסגרת שיתוף הפעולה בין השתיים נאלצה סמיט לשחרר והבינה שהיצירה המקורית חייבת להתאים עצמה למדיום החדש. "הנטייה שלי היא דווקא אנטי־דרמה", היא מספרת. "אבל הבנתי שצריך ליצור קונפליקט לתיאטרון, וכיוון שהיה לי קשה מאוד לוותר על קטעים בספר, הגר חתכה בבשר החי. זה אתגר לבחור את האירועים החשובים וליצור את התמהיל בין הלירי והטרגי לבין ההומור.

"יש בהצגות ילדים היום שטנץ של במה עם קוביות צבעוניות ושחקנים בני 30 שמשחקים ילדים עם כובעי קסקט מגניבים חבושים הפוך, חולצות משובצות ונעלי אולסטאר. הבעיה בהצגות האלה היא שהן מצריכות קשב נמוך. יש בהן נוסחתיות והיוצרים יוצאים מנקודת הנחה שלילד אין סבלנות וצריך לגרות אותו כל הזמן. לרוב זה מלאכותי מאוד. אנשים שמקפצים על הבמה ואומרים לילדים 'תמחאו כפיים כי עכשיו שמח' מחבלים בקשב שלהם. האמנות צריכה ללכת נגד זה, זה מין קרב שיכול להיות שנפסיד בו, אבל בקצב הזה רק תהיה רדוקציה של הקשב".

הבמאית הגר בן זקן (מימין) וסמיט. טרגדיה והומור | צילום: עמית שעל

בלי סוף טוב, עם הרבה מחשבות ותהיות

לסיפור של לאה גולדברג גם אין סוף טוב כנהוג בהצגות ילדים, ובהצגה של בן זקן לא יהיה שיר סיום שירכך את האווירה. "הפתרון הוא לא שחמש דקות לפני הסוף שרים והולכים הביתה עם חיוך", אומרת סמיט. "אני רוצה שהילדים ייצאו עם מחשבות, ידברו על זה וירצו לקרוא עוד. המבוגרים היום מתייאשים לפניהם ולא נותנים להם קרדיט. יש מין פרדוקס שלפיו מצד אחד הורים מגוננים מאוד ויגידו דברים כמו 'אוי, לאה מתה בסוף', ומצד שני הילדים שלהם חשופים למשחקי מחשב וסרטים אלימים כי הכל נגיש. זו העלמת עין של ההורים".

אחרי הכל מדובר בסיפור, ואין דבר שילדים אוהבים יותר מסיפורים, בעיקר אם מציאותיים. "סיפור טוב כובש את כולם", אומרת בן זקן, "ואחת השאלות הראשונות שילדים שואלים היא אם זה קרה באמת. וזה קרה באמת".