הסרט "פטרסון": היופי וההנאה שברגיל

"פטרסון", שעולה היום לאקרנים בישראל, הוא מקרה קלאסי של "עדיף מאוחר מאשר לעולם לא". הדרמה הקטנה והמקסימה הזאת הוקרנה לראשונה בפסטיבל קאן לפני שנה, שם אמנם לא זכתה בפרסים אבל קיבלה ביקורות חובקות. לאחר מכן היא הגיעה לגיחה קצרה בפסטיבל ירושלים, ורק עכשיו החליטו המפיצים שהגיע הזמן לחלוק אותה עם שאר צופי הקולנוע בישראל.

מי שביים אותו הוא ג'ים ג'רמוש האמריקאי ("פרחים שבורים", "רק האוהבים שורדים"), במאי אהוד בסצנת הפסטיבלים והארט־האוס מאז פרץ לתודעה באמצע שנות השמונים. אמנם סרטיו מתנהלים בקצב מעט אחר, כזה שלא מייצר שוברי קופות או מועמדים לאוסקר, אבל הם צברו לעצמם עדת מעריצים במהלך השנים.

יצירתו החדשה וה־13 במספר של ג'רמוש היא אחד מהסרטים היותר מתקשרים וקלים לצפייה שלו, ובמרכזה בחור בשם פטרסון, שאותו מגלם אדם דרייבר ("בנות", "מלחמת הכוכבים: הכוח מתעורר"), נהג אוטובוס ומשורר־מגירה, שחי עם בת זוגו (גולשיפטה פרהאני) וכלבו המתוק בעיירה שקרויה, לא לחלוטין במקרה, פטרסון. הסרט מציג שבוע מחייו בנסיעותיו ברחבי העיר, מפגשיו עם המקומיים בפאב השכונתי ומערכת היחסים שלו עם אהובתו, אשר מחלקת את זמנה בין עיצוב הבית, אפיית עוגיות ואימוני גיטרה, שמטרתם להגשים את חלומה להיות זמרת קאנטרי.

"פטרסון" הוא, בין היתר, סרט על התבוננות. כמו ברוב סרטיו של ג'רמוש, גם הפעם מדובר בדמות שבינה לבין הסביבה שבה היא חיה יש ניתוק מסוים, כזה שמייצר מבט שונה ומשעשע על הדברים הכי יומיומיים. לפטרסון נקודת מבט על כל מה שלא "חשוב" בחיים שלנו.

חפיסת גפרורים או אינטרקציה בין שני זרים שיושבים באוטובוס הם שגורמים לו לכתוב את השירה שלו, ומתוכם הוא מייצר רגעים של התעלות. וכמו פטרסון הדמות, כך גם "פטרסון" הסרט: מתרחש בעולם שגרתי ורגיל, כזה שאין בו דרמות גדולות, ודווקא מתוך אלה בוקעים יופי ורגישות גדולים. דרך עיניו של פטרסון העיר המנומנמת הופכת להיות מקום עמוס התרחשויות, כמו צל שנופל על המדרכה כשהשמש שוקעת או תיבת דואר שמסרבת להישאר יציבה.

"פטרסון" איננו מסוג הסרטים שיצמידו אתכם לקצה הכיסא מרוב מתח, אבל הוא מראה את היופי וההנאה שברגיל. דרייבר ושאר הקאסט משחקים בו מצוין, וגם הצילום והעיצוב נהדרים. מומלץ ביותר למי שמחפש חוויה קולנועית מסוג קצת אחר.