אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
ועידת ניו יורק: ניו יורק של מטה, ניו יורק של מעלה

ועידת ניו יורק

ועידת ניו יורק: ניו יורק של מטה, ניו יורק של מעלה

דב מורן, יזם הייטק ותיק ושותף בקרן הון סיכון, כותב לקראת ועידת ניו יורק של כלכליסט Mind The Tech NY2017 על ניו יורק שלו: הנפקה בבורסה? אקזיט? אני רק השתוקקתי לאיזו צלחת סלט הגונה במקדונלד'ס

19.04.2017, 11:05 | דב מורן

זה סיפור שלא סיפרתי עד כה. לא בספר שלי, לא בהרצאות ואפילו לא באירועים אינטימיים יותר. למה? כי הוא כל כך מוזר עד שאני לא בטוח שהייתי מאמין לו אם מישהו אחר היה מספר לי אותו.

מאי 1988. אני ומשפחתי חיים בלונג איילנד, ניו יורק, פחות או יותר מאוויר. הלן, סבתה של אשתי הילית, הלכה לעולמה. הילית היתה צריכה לטוס לארץ. אחרי שקניתי לה את כרטיס הטיסה הזול ביותר שמצאתי, נשארו לי דולרים בודדים בכיס. אין לי ממי ללוות כסף ואין דבר כזה אוברדראפט בבנק. יום למחרת הטיסה שלה אני צריך לנסוע לצפון מנהטן לפגישה עם משקיע פוטנציאלי ב-4 אחר הצהרים. אני בודק. יש לי מספיק כסף כדי לנסוע הלוך וחזור ברכבת ועוד שלושה דולר ו-18 סנט.  

ב-17 במאי תתקיים ועידת ניו יורק של כלכליסט, בה ייקחו חלק כמה מהדמויות הבולטות בעולם העסקים וההייטק הניו-יורקי. לפרטים והרשמה לחצו כאן

הגעתי בבוקר למנהטן וקפצתי לבקר במשרדי תדיראן, שהעסיקה אותי במשרה חלקית והיוותה את מקור ההכנסה היחיד שלי. פגשתי שם את טוביה ברק, הבוס. בתום הפגישה הלכתי למטבח ושתיתי קפה. זה בחינם. משכתי את הזמן ושתיתי עוד קפה. כשהמזכירה של טוביה שאלה אותי בפעם השנייה "מה, אתה עוד פה?", הבנתי שהגיע זמני לצאת. יש לי עוד הרבה זמן עד לפגישה. החלטתי שאלך אליה ברגל. זה "רק" 100 בלוקים ממשרדי תדיראן שסמוכים ל-Penn Station.

הקפה ששתיתי במשרד היה לא רע, אבל כמקור מזון הוא היה דל למדי. נכנסתי למקדונלד'ס לא רחוק ממקום הפגישה. היה לי מספיק כסף לסלט ולכוס שוקו חם. את הסנטים הבודדים שקיבלתי כעודף לא השארתי כטיפ. בזמנים כאלה כל סנט נראה משמעותי. לקחתי את המגש והתיישבתי ליד אחד השולחנות. ברגע שהתיישבתי ונעצתי את המזלג בפלח עגבנייה נכנס למסעדה הומלס מוזנח, בעל שיער פרוע וזקן ארוך. הוא הסתכל סביב וניגש אלי.

דב מורן. ניו יורק לא תמיד חייכה אליו דב מורן. ניו יורק לא תמיד חייכה אליו דב מורן. ניו יורק לא תמיד חייכה אליו

"אפשר לשבת?", הוא שאל. "אפשר", השבתי. מה אני אגיד לו, שלא? התפתחה שיחת היכרות. "אפשר לגימה מהשוקו"? הנהנתי. כשהוא הוריד את הכוס בחזרה למגש היד שלו רעדה. הכוס נפלה למגש וכל תכולתה נשפכה על הסלט. הוא נבהל וברח. אני לא ויתרתי, עוד ניסיתי לדלות כמה נתחי עגבניות טבולות בשוקו. עד כדי כך הייתי רעב...

יום למחרת הגיע המשכורת הדו-שבועית מתדיראן. זמן קצר לאחר מכן חברת מילטופ השקיעה 300 אלף דולר בחברה שלי. חצי מתוך הסכום הזה ניתן כהלוואה. זו החברה שהפכה לאמ-סיסטמס.

חזרנו, משפחתי ואני, לארץ. החברה גדלה והמכירות שלה הגיעו למיליארד דולר בשנה ואז מכרתי אותה לסאנדיסק ב-1.6 מיליארד דולר. במשך הזמן הגעתי לניו יורק עוד פעמים רבות – לביצוע של הנפקות, לפגישות עם בנקאי השקעות ולכנסים. מעולם לא חזרתי לסניף מקדונלד'ס ההוא, אבל בכל ביקור אני מוצא את עצמי נפעם מהבניינים הגבוהים, העושר ואינטנסיביות העיסוק במיליוני או מיליארדי הדולרים ו... ואני גם נזכר באותו הומלס, ברעב ובתחושה הקשה שמתלווה לרגע שבו אין לך מספיק כסף למונית ולאוכל.

* הכותב הוא שותף מנהל בקרן ההון סיכון גרוב ונצ'רס

 

לכל כתבות "ניו יורק שלי" לחצו כאן

תגיות