שלוש שנים לתיקון 20: חוק שכר הבכירים ממתן את החגיגה

עלות השכר הכוללת של עשרת בעלי השכר הגבוה בטבלת השכר של 2016 עמדה על 161.8 מיליון שקל — נתון דומה לסכום הכולל של עלות השכר בעשירייה הראשונה בשנת 2015, אז עמדה עלות השכר הכוללת על 162 מיליון שקל. זאת, בנטרול החברות הדואליות שעדיין לא פרסמו את הדו"ח השנתי המפורט, כמו פריגו, אופקו ונייס. אלה כבשו בשנת 2015 את המקומות הראשונים בטבלה, והשנה עדיין פרסמו לא את עלויות שכר הבכירים ב־2016.

אם נוסיף את עלויות השכר של מנהלי החברות שעדיין לא פורסמו ל־2016, בשנת 2015 עלות השכר הכוללת של העשירייה הראשונה היתה גבוהה ב־32% — ועמדה על 215 מיליון שקל במצטבר. ביחס לשנת 2014 חלה ירידה משמעותית בעלות השכר. אז עמדה עלות השכר של עשרת הבכירים על 217 מיליון שקל — ללא החברות שעדיין לא פרסמו.

התיקון עבד

מגמת הירידה בשכר הבכירים משנת 2013 איננה מקרית. בעשור האחרון, עד 2012, בכל שנה בתקופת הדו"חות הכספיים השנתיים עלויות השכר של הבכירים בחברות הציבוריות שברו שיאים. בכל שנה מנכ"ל, יו"ר או נשיא של חברה ציבורית הציבו רף גבוה יותר לקבלה למקומות הראשונים.

מה שהביא להתייצבות ואף לירידה הוא תיקון 20 לחוק החברות, שנכנס לתוקף במהלך 2012. התיקון, שזכה לכינוי "חוק שכר הבכירים", נועד למתן את חגיגת השכר בחברות הציבוריות. לפי התיקון, החברות הציבוריות בישראל התחייבו לאשר במסגרת אסיפה כללית של בעלי מניות את מדיניות השכר בחברה. בהתחלה השפעתו של החוק נראתה שולית. מדיניות השכר לא הציבה הגבלה ברורה לשכר הבכירים, אלא חייבה את החברות להציב מסגרת למבנה השכר. מרבית מסמכי המדיניות מפרטים שלושה רכיבי שכר עיקריים: שכר קבוע, שכר משתנה (בונוס) מותנה ביצועים ומענק הוני המורכב מאופציות או מניות. התיקון דרש מהחברות להציג יעדים לביצועים ולתגמול הבכירים. בעוד חלק מהחברות פירטו יעדים בנתונים קשיחים וחד־משמעיים שיזכו את המנכ"ל בבונוס מפנק, אחרות הסתפקו באמירה שהבונוס יהיה תלוי ביעד כלשהו, בהתאם לשיקול דעתו של דירקטוריון החברה.

תיקון 20, שבהתחלה הצטייר כעוד הכבדה של הרגולציה על החברות בבורסה של תל אביב, הצליח להעמיד סטנדרטים של שקיפות. יחד עם תקנות של משרד האוצר שהטילו חובה על הגופים המוסדיים להשתתף בהצעות של החברות, ויחד עם הקו הלוחמני שנקטו חלק מהגופים המוסדיים במטרה לזכות באהדת הציבור — התוצאות, לפחות בצד השכר, הגיעו בצורה של התמתנות בעלויות.

התיקון עבד

זה לא היה פשוט. המהלכים גררו מלחמות רבות, בין חברות הייעוץ לחבורת הציבוריות ובין המוסדיים לבין החברות. היציאה המתוקשרת של חברת מלאנוקס, אחת מחברות הטכנולוגיה הגדולות שהיו בבורסה המקומית, מהבורסה בתל אביב בשנת 2013 מיוחסת לאותו תיקון 20. זאת, מאחר שבהתאם למסגרת הכללים, המוסדיים התנגדו למינויו של איל ולדמן, הרוח החיה מאחורי מלאנוקס, לתפקיד יו"ר ומנכ"ל החברה במקביל.

מקרה בולט שמראה את שינוי הגישה של הגופים המוסדיים כלפי הסכמי שכר התרחש בתחילת 2016. גיל שרון, לשעבר מנכ"ל פלאפון, היה מועמד לניהול חברת דיסקונט השקעות מקבוצת אי.די.בי. על פי ההסכם המקורי, שרון אמור היה לקבל שכר בעלות 15 מיליון שקל בשנה. ההסכם כלל שלושה רכיבים עיקריים: שכר ברוטו של 200 אלף שקל בחודש, שיחד עם תנאים נלווים משקף עלות שכר של 3.24 מיליון שקל בשנה; בונוס של עד 3.24 מיליון שקל בשנה (12 משכורות); והקצאה של 1.8% מהמניות החסומות של דסק"ש בשווי 11.6 מיליון שקל ומניות המהוות 0.6% מהון החברות־הבנות סלקום ושופרסל. שווי מניות אלה נאמד אז ב־30 מיליון שקל. על רקע זימון האסיפה הכללית שהתבקשה לאשר את הסכם השכר, התנהל משא ומתן בין בעלי המניות לשרון. הצדדים לא הגיעו לכדי הסכמה, ומועמדותו של שרון הוסרה.

מקומיות מול בינלאומית

בניגוד לשנים קודמות, שבהן את המקומות הראשונים תפסו חברות מתחומים שונים ללא קשר מובהק לתוצאות, השנה ניתן לראות במקומות הראשונים בטבלת השכר סדר די ברור בין חברות מקומיות לחברות בינלאומית. את המקומות הראשונים תופסים בעיקר מנהלים מחברות עם פעילות בינלאומית, שמוכרות את תוצרתן ברחבי העולם ושולטות בחברות־בנות בינלאומיות, כמו טבע, אלביט מערכות, גזית גלוב, פרוטרום ואדמה (לשעבר מכתשים אגן).

חברות מקומיות, שפועלות ומרוויחות בעיקר בישראל, נדחקו מהמקומות הראשונים. הנציגים החריגים בעשירייה הראשונה הם רקפת רוסק־עמינח, מנכ"לית בנק לאומי, שנהנתה משכר בעלות שנתית של 14.5 מיליון שקל, ושולם לפידות, מנכ"ל אי.די.בי, עם שכר בעלות שנתית של 13.6 מיליון שקל. מלבדם, שאר החברות הן גלובליות. מצב זה שונה מבשנים קודמות, אז חברות עם פעילות מקומית מובהקת כמו עזריאלי, הבנקים, והחברה לישראל תפסו את המקומות הראשונים.

השכר הוא לא הכל

בכל הנוגע לשוק ההון הישראלי, התמקדות בטבלת השכר בלבד יכולה להטעות. למרות ההתמתנות או הירידה הסמלית בעלויות השכר של הבכירים, צריך לזכור כי בשוק ההון הישראלי הכסף הגדול לא יוצא מקופת החברות הציבוריות רק בחלוקת שכר. הכסף יוצא מחסכונות הציבור — קרנות הפנסיה, קופות הגמל וקרנות הנאמנות — בדרכים רבות. חלקו בדמי ניהול מופרזים שמשלמים העמיתים לגופים המוסדיים שמנהלים את הקופות, חלקו בעסקאות בעלי עניין ובחלוקת אשראי בצורה לא מבוקרת. אלה עלולים לסכן את כספו של ציבור החוסכים הרבה מעבר לשכר הבכירים המדווח.