המניפסט של מבקר המדינה: דו"ח עם מעט ביקורת והרבה מחמאות למדינה

דו"ח מבקר המדינה על הטיפול בניצולי השואה שפורסם אתמול לא מזכיר שום דו"ח אחר שלו. יש בו מעט יחסית מספרים וציטוטים מפרוטוקולים ומסמכים. לעומת זאת, יש לא מעט התבטאויות ואמירות ערכיות, מה שהופכות אותו לסוג של מניפסט. בדו"ח יש מעט ביקורת קשה, והוא כולל רק ממצא אחד ממש שערורייתי: מתוך 100 מיליון שקל שהוקצבו בשלוש השנים האחרונות למשרד הרווחה למטרת פעילות חברתית לניצולים, רק 4.3 מיליון שקל נוצלו.

"חשיבותו של דו"ח זה נובעת בראש ובראשונה מהדחיפות מהמועד שבו הוא נכתב", כותב המבקר. "בכל חודש נפטרים כ־1,000 מהניצולים. חובה עלינו כמדינה וכחברה לדאוג לניצולי השואה בשנות חייהם האחרונות, כשמספרם מתמעט מדי יום ביומו". שפירא מציין שייחודו של הדו"ח הוא "בכך שהוא בוחן את הסיוע מזווית הראייה של הניצולים עצמם, והוא שם לו מטרה להשמיע את קולם של ניצולים שאין להם הכוחות לעשות כן בעצמם".

במונחים של מכוני מחקר, הרי הדו"ח הזה הוא הרבה יותר נייר עמדה והצעת מדיניות מאשר מחקר כמותי. אם נשווה למונחים עיתונאיים, הרי שהוא הרבה יותר מאמר מערכת מכתבת תחקיר. המבקר פותח את הדו"ח בציטוט מהשיר "כולנו רקמה אנושית חיה" ומתפייט בעצמו: "כל עוד הנר דולק אפשר לתקן".

וכך בודק המבקר בדו"ח ניצולי השואה את גבולות ז'אנר הביקורת. למשל, הממשלה מעדיפה לסייע לניצולי שואה באמצעות קצבאות שהם עושים בהן כרצונן. לטענת המבקר, למרות הקצבאות, יש ניצולי שואה עניים רבים שאינם יכולים לממן טיפולי שיניים או ארוחות חמות. לפי הדו"ח רובם ניצולים שעלו מרוסיה. הקצאת משאבים היא ללא ספק תחום אחריותה של הממשלה ולא של המבקר, אבל הוא בכל זאת קורא לה לעשות זאת.

להבדיל מדו"חות קודמים בנושא ומדו"חות אחרים של המבקר, המדינה יוצאת די חיובית. מעבר לכך, המילים "חמור" או "חומרה" אינן מופיעות בדו"ח כלל בהקשר של פעילות הרשויות, ואפילו המילה "ליקוי" מופיעה מעט.

לעומת זאת, המבקר מחמיא למדינה לא מעט. הוא כותב כי חל "מפנה משמעותי בהתייחסות הממשלה לאוכלוסיית ניצולי השואה. התקבלו החלטות ממשלה ובוצעו תיקוני חקיקה, אשר נועדו להיטיב עם ניצולי השואה ולהרחיב את מעגל הזכאים לתגמולים ולהטבות ואת היקף ההטבות הניתנות". עוד הוא מציין כי "ניצולי שואה וארגוני המגזר השלישי שיבחו את הרשות לזכויות השואה". כלומר, לקראת יום השואה 2017, ודווקא אחרי דו"ח המבקר, אפשר לקבוע שמדינת ישראל נוהגת בניצולי השואה הרבה פחות גרוע מבעבר.

התקציב לניצולי השואה גדל ב־226% בעשור

בישראל חיים 158 אלף אזרחים המוכרים כנרדפים בתקופת השואה וזכאים בשל כך להטבות, וגילם הממוצע הוא כ־85. כ־56 אלף אזרחים נוספים הוכרו כנפגעי התנכלויות אנטישמיות וגזעניות בתקופת מלחמת העולם השנייה. בסך הכל 214 אלף ניצולים ונפגעים מקבלים סיוע כלשהו מהרשות לזכויות ניצולי שואה.

את השינוי הדרמטי ביחס המדינה לניצולי ולנפגעי שואה בשנים האחרונות, מבטאת העלייה בתקציב. התקציב גדל מ־1.5 מיליארד שקל בסוף 2005 עד ל־4.9 מיליארד שקל בסוף 2016, עלייה של 226%.

מבקר המדינה יוסף שפירא | צילום: אלכס קולומויסקי

בנוסף, שורה של הטבות שיפרה מאוד את מצבם של ניצולי השואה בעשור האחרון. בעבר, היו לא מעט ניצולים, שאף שהיו במחנות או בגטאות, נפלו בין הכיסאות ולא קיבלו שום קצבה. חוק ההטבות שעבר ב־2007 אפשר גם לניצולים אלה לקבל קצבה חודשית.

זו לא היתה האפליה היחידה בין ניצולים. במסגרת הסכם השילומים שחתמה ישראל עם גרמניה, האחרונה לקחה על עצמה את תשלום הקצבאות לניצולי שואה שהגיעו לארץ עד 1953. כך נוצרה אפליה בין הניצולים האלו שקיבלו קצבאות נמוכות יחסית מישראל, לבין הניצולים שהגיעו מאוחר יותר וקיבלו קצבאות גבוהות יותר מגרמניה.

מה שגרם לתיקון האפליה, היה דו"ח חמור שפרסם מבקר המדינה, אז מיכה לינדנשטראוס ב־2007, על טיפול המדינה בניצולי שואה. בעקבותיו הוקמה ועדת חקירה ממלכתית לבחינת הטיפול בניצולי השואה בראשות השופטת דליה דורנר. ההמלצה המרכזית של ועדת דורנר, שגם יושמה, היתה לקבוע שקצבת הניצולים של משרד האוצר תעמוד על לפחות 75% מהקצבה הגרמנית, מה שהביא להגדלתה.

בניגוד לניצולים שקיבלו קצבה מגרמניה או ממדינות אירופיות אחרים, חלק מהניצולים שהגיעו לאחר 1953 קיבלו במהלך השנים מהאוצר או מוועדת התביעות קצבאות נמוכות אפילו מהקצבה החודשית הרגילה של האוצר. ב־2014, במסגרת רפורמה שהוביל אז שר האוצר יאיר לפיד, הוחלט להשוות את כל הקצבאות החודשיות שמשלם האוצר לניצולים. כך 74 אלף איש מקבלים היום את הקצבה החודשית הנעה בין 2,250 ל־10,300 שקל.

הרחבת ההגדרה יוצרת צדק או אפליה?

אף שמבקר המדינה מדגיש את העובדה שמספר ניצולי השואה הולך ומתמעט, מספר מקבלי הקצבאות דווקא גדל. לפני שלוש שנים העריכה הרשות לניצולי שואה את מספר הניצולים (כולל מקבלי קצבה שנתית) בכ־150 אלף. דו"ח מבקר המדינה קובע, בהסתמך על נתוני הרשות, שהיום חיים 218 אלף ניצולים ונפגעי רדיפות.

הפער הזה נובע מכך שמ־2007 המדינה מוסיפה עוד קבוצות של מקבלי פיצויים: עולים מברית המועצות לשעבר, ממרוקו, מאלג'יר ומעיראק. המבקר רואה מאוד בחיוב את התרחבות מספר מקבלי הקצבאות, אך האם זה הדבר הנכון?

ישראל החלה בשנים האחרונות לשלם ל־140 אלף פליטי שואה ונפגעי מהומות בתקופת השואה קצבה שנתית בגובה של 3,960 שקל. במקרה של יוצאי ברית המועצות לשעבר, התשלום הוא משום שהם נאלצו לברוח מהשואה והפכו לפליטים. במידה שהיו ניצולים מגטאות או ממחנות, הם היו מקבלים קצבה חודשית מלאה. המדינה משלמת קצבה דומה ל־56 אלף יוצאי עיראק, מרוקו ואלג'יר בגלל פרעות שהיו בארצם בתקופת השואה.

קשה שלא לשאול אם הוספת קבוצות של מקבלי פיצויים יוצרת צדק או אפליה. מצד אחד, ברור לכל שחלק גדול מהם במצב קשה ורבים מהם מקבלים קצבת הבטחת הכנסה. הרי הסיוע הנוסף בגובה של 3,690 שקל שהם מקבלים מהמדינה בכל שנה רחוקים מלהספיק. אך מצד שני, עולה השאלה למה מגיע להם יותר סיוע מאשר לקשישים נזקקים אחרים מתימן, ממצרים או מישראל.

נראה שהמענקים השנתיים הפכו במידה רבה לאמצעי פוליטי להעברת כספים למגזרים שונים: אמנם אי אפשר להעניק קצבאות זקנה מוגדלות דווקא לעולים מברית המועצות לשעבר, אבל אם מגדירים אותם כניצולי שואה, אפשר. יש גבול פוליטי לכמה אפשר לתגמל עולים אשכנזים מרוסיה בלי לתגמל גם מזרחים. לכן נותנים קצבאות יוצאי שואה גם ליוצאי מרוקו, אלג'יר ועיראק.

אולי במקום זה היה נכון יותר פשוט להגדיל עוד יותר את קצבת הבטחת ההכנסה לקשישים, כך שכל הקשישים הנזקקים, שרובם סבלו בצורה זו או אחרת ממלחמת העולם, יקבלו סיוע שווה.