ועידת ניו יורק: לא "כולם מנסים לדפוק אותי"

בארבע השנים האחרונות הפכתי את ניו יורק לבית שלי בפעם השנייה. הסיבה העיקרית למעבר שלי לתפוח הגדול: תקרת הזכוכית המקצועית שנתקלתי בה בארץ. בישראל אין ממש לאן להתקדם בתחום אבטחת המידע, אלא אם אתה מתכנן להקים סטארט-אפ ולעשות אקזיט. כבר הייתי שם, רק בלי האקזיט. ואני לא לבד בזה. רוב הסטארט-אפיסטים לא עושים בסופו של דבר אקזיט. וגם אם הם עושים אקזיט, לרוב לא מדובר באקזיט שמצדיק את השנים של ההשקעה הגדולה ואת המחיר שהיא גובה מהמשפחה.

ועידת ניו יורק של כלכליסט תתקיים ב-16-18 במאי. לפרטים והרשמה לחצו כאן

לעומת זאת, ניו יורק היא ההתגלמות האולטימטיבית של ארה"ב כארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. מעט לפני שעברתי לכאן, נכחתי בפגישה שמבחינתי היתה הביטוי של התרבות העסקית בניו יורק. הפגישה הזו גרמה לי להבין מחדש שהעיר הזו היא המקום לצמיחה מקצועית וכלכלית אמיתית.

הייתי במסע מחוף לחוף עם שניים מהקולגות שלי בחברת הייעוץ הקטנה שניהלנו בתל אביב. זה היה היום האחרון שבו נפגשנו עם לקוחות פוטנציאליים בארה"ב באותה נסיעה. אחרי שהיינו בסיאטל, בעמק הסיליקון ובבוסטון, כבר דקלמנו את המצגת שלנו מתוך שינה, כולל הבדיחות הספונטניות כביכול. באותו יום היתה לנו פגישה עם השותף המנהל שאחראי על תחום אבטחת המידע באחד מהמוסדות הפיננסיים הגדולים בעולם שפועלים מניו יורק. 

בפגישה נכחו גם חמישה או שישה סמנכ"לים שהמשכורות השנתיות שלהם יכולות לממן מדינה אירופית קטנה. שלוש דקות לתוך המצגת שלנו, בדיוק כשאנחנו מתחילים להיכנס לעומק הדברים, עוצר אותנו השותף הבכיר ואומר "אם אתם מתכוונים לספר לי על האיום הזה, האיום הזה והאיום הזה, ולהסביר לי מדוע האיומים האלו אמורים לעניין אותנו ומה אפשר לעשות איתם, בואו נסיים כאן את הפגישה. אנחנו מעסיקים את כל חברות הייעוץ ומכירים את כל מוצרי האבטחה". הוא התחיל לארגן את עצמו ליציאה מהחדר. השתתקנו.

באף אחת מהפגישות שערכנו במסע הזה לא קיבלנו פידבק שלילי ואף אחד לא קטע אותנו באמצע המצגת. בכל הפגישות הקודמות הנוכחים בחדר הנהנו בנימוסיות אמריקאית בזמן שדיברנו, אמרו "כמה מעניין", קשקשו איתנו על ישראל ונפרדו מאיתנו תוך שהם מבטיחים שידברו איתנו בהמשך ו"נראה מה יהיה". באמריקאית זה אומר שלא יהיה כלום. "הנעמתם את זמננו, אבל יש חברות מקומיות שמספקות את אותם המוצרים. אנחנו מעדיפים לשלם יותר ולא להתעסק עם היהירות הישראלית". זו הכוונה האמיתית שלהם כשהם אומרים "נדבר".

"מה היית רוצה לשמוע? איזו בעיה שאין לך פתרון עבורה מעסיקה אותך עכשיו?", שאלתי את השותף המנהל בזמן שהקולגות שלי הסתכלו אחד על השני בייאוש. "איך אנחנו מגיעים למצב של הרצת קוד ידוע בלבד על כל המחשבים בארגון תוך פחות משלוש שנים?", ירה לעברנו השותף. השיחה התגלגלה במשך שעה מאותה נקודה. לא היתה לנו מענה לכך ולכן גם לא הגענו ללחתום איתם על עסקה. ובסופו של דבר נאלצתי לסגור את העסק בארץ.

מאז הספקתי לעבור לתפוח הגדול והיום, ארבע שנים אחרי, אני פוגש את השותף ההוא לכוס קפה לפחות פעם בשלושה חודשים ואנחנו מדברים על הכל; החל מאיך מנהלים מערכי סייבר בחברות ששוות מאות מיליארדי דולרים, דרך השפעותיה של פוליטיקה מקומית ובינלאומית על הכלכלה ועד לגנים של הילדים והחופשות המשפחתיות.

היום אני יודע לומר מה הוביל ליצירת הקשר הזה – האסרטיביות שהפגנו גם אחרי שהיה ברור שלא יצא לנו כלום מהפגישה הזו מבחינה עסקית. התרבות של המגזר העסקי בניו יורק נמצאת בין התרבות האמריקאית לתרבות התל-אביבית. יש מקום ליוזמה ול"פושריות", כל עוד הדברים נעשים בצורה תרבותית. זה המתכון ליצירת הזדמנויות ולבניית קשרים ארוכי טווח. בשבילי הקשר הזה הוא גם ניפוץ של תקרת זכוכית בעיר שבה אתה נמדד לפי הביצועים שלך, אבל באותה מידה נמדד גם על האופן שבו אתה שומר על הערכים שלך.

הכותב הוא מנהל בכיר לאבטחת מידע באמזון

לכל כתבות "ניו יורק שלי" לחצו כאן