אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
שופטי בית המשפט העליון חושפים חלק מכשליו בספר ראיונות חדש צילום: עמית שעל

שופטי בית המשפט העליון חושפים חלק מכשליו בספר ראיונות חדש

השופט העליון בדימוס יצחק זמיר ועמיתיו לא מהססים לערער על האקטיביזם ועל שיקול הדעת של בג"ץ במסגרת ספר ראיונות שיזמו סטודנטים מאוניברסיטת בר אילן

23.04.2017, 08:20 | משה גורלי

"אני חושב שהשופט הטוב ביותר שהיה אי פעם בבית המשפט העליון הוא השופט יצחק כהן", כך מספר מי שהיה המשנה לנשיא בית המשפט העליון שלמה לוין למראייניו בספר החדש "ללא גלימה" שיצא לאחרונה (הוצאת ידיעות אחרונות). דעתו של לוין מעניינת כי במשאל אקראי יזכו מאיר שמגר ואהרן ברק לרוב המכריע של הקולות במשאל מי הגדול מכולם. אבל, גם אם שמגר וברק לא היו זוכים, אין ספק שהם השופטים שהשפיעו יותר מכל על מעמדו ועוצמתו של בית המשפט העליון, מעמד שעם פרישת ברק, החל להתערער ולהיסדק.

אוי, לא שמנו לב

 

שמונה סטודנטים מאוניברסיטת בר־אילן יזמו שיחות עם 13 שופטים בדימוס של בית המשפט העליון — מאיר שמגר, אהרן ברק, שלמה לוין, גבריאל בך, יצחק זמיר, דליה דורנר, צבי טל, טובה שטרסברג־כהן, יעקב טירקל, דורית ביניש, יצחק אנגלרד, אליעזר ריבלין ועדנה ארבל (זה סדר השיחות בספר). כל שופט נדרש לתיקים הגדולים שבהם היה מעורב, וגם לשאלות עקרוניות כמו האקטיביזם השיפוטי, חופש הביטוי, יחסי דת ומדינה, ייחוד מקצוע השפיטה והצפת המקצוע.

משני הבכירים, שמגר וברק, קיבלנו פחות או יותר את הצפוי. אולי בגלל ששני אלה כבר כתבו, פרשו וחשפו את השקפותיהם באינספור טקסטים — מאמרים, ספרים, הרצאות — ואולי בגלל שניסיונם שמר עליהם מלהסגיר כותרות מרעישות. את אלה סיפקו דווקא השופטים הידועים פחות שהפתיעו כאן בביקורת אופוזיציונית נוקבת. בעיקר, השופטים צבי טל ויעקב טירקל.

יעקב טירקל, דורית ביניש וצבי טל. חושפים חלק מהכשלים, צילום: נועם מושקוביץ יעקב טירקל, דורית ביניש וצבי טל. חושפים חלק מהכשלים | צילום: נועם מושקוביץ', אתר אוניברסיטת בר אילן, אלכס קולומויסקי יעקב טירקל, דורית ביניש וצבי טל. חושפים חלק מהכשלים, צילום: נועם מושקוביץ

"בג"ץ מתיימר לשלוט במדינה", טוען טל. "בית המשפט מתערב יותר מדי בניהול העניינים המקצועיים והמבצעיים של המדינה. לדעתי, זו נקודת התורפה של בית המשפט". טל נושא עמו כאב, שלא לומר זעם, על שחבריו בעליון פסלו את 'חוק טל' לדחיית שירות לתלמידי ישיבות שתורתם אומנותם מ־2002 שהציעה הוועדה בראשותו. "חוק טל נפסל משום שבית המשפט מצא שהוא לא שוויוני", אומר טל למראייניו, "לא פסלו חלק מהחוק, אלא את כל החוק. החוק הסדיר לראשונה את עניין ישיבות ההסדר והשירות האזרחי. איש לא טען נגד חלקים אלה, ובית המשפט לא דן בהם בכלל, ולא שם לב שהוא פוסל גם אותם בלי סמכות ובלי סיבה. שאלתי את אחד השופטים, 'מה עשיתם?'. הוא אמר לי, 'אוי, לא שמנו לב'."

העליון לטובת הנוכלות

 

זו טענה חמורה ביותר כלפי שופט בעליון — פסילת חוק בגלל ש"לא שמנו לב". והנה טענה חמורה לא פחות של השופט טירקל. ושוב, מדובר בטענה שמקורה במעורבות אישית — בפסק הדין שבו טירקל היה במיעוט: חברת המזון טבעול חתמה הסכם עם קיבוץ איילון להקמת חברה־בת בשם שף הים, שייצרה שניצלים מחלבון טבעי. 

כריכת הספר החדש "ללא גלימה" כריכת הספר החדש "ללא גלימה" כריכת הספר החדש "ללא גלימה"

בהמשך, פרשה טבעול מהשותפות, והוסכם שהחברות לא יתחרו זו בזו במשך חמש שנים. ב־1997 הפרה שף הים את החוזה, כשהשתתפה וזכתה במכרז של משרד הביטחון לקניית חצי מיליון שניצלים צמחיים. טבעול טענה אז ששף הים הפרה הסכם, והעליון הכשיר את ההפרה בטענה שההסכם לא להתחרות כמוהו כהסדר כובל מנוגד לאינטרס הציבורי בתחרות חופשית. טירקל, שהיה בדעת מיעוט אז, מסרב עד היום לקבל את פסק הדין. "בית המשפט העליון בפרשת טבעול הצביע בשפה ברורה נגד יושר והגינות ולטובת הנוכלות והרמאות", הוא אומר ומוסיף, "זאת היתה הכרעה של בית המשפט העליון נגד תוצאה מוסרית וצודקת".

שבחים לשפטל

 

פרשת דמיאניוק מופיעה בספר אצל כמה מרואיינים שהיו שותפים להכרעה השיפוטית. השופטים צבי טל ודליה דורנר הרשיעו אותו בבית דין מיוחד, שמגר וברק זיכו אותו מחמת הספק בערעור בעליון. הספק היה בנוגע לזהותו, לאחר שהתברר שאיוון האיום הוא כנראה אדם אחר — איבן מרצ'נקו, ולא דמיאניוק שנשפט בירושלים. טל ודורנר משוכנעים עד היום שדמיאניוק הוא אותו "איבן האיום" שהורשע כדין. ועם זאת, טל חולק שבחים לסנגור: "ליורם שפטל יש סגנון מיוחד משלו, אני לא 'מת' עליו, אבל במקרה הספציפי הזה הוא עשה שירות גדול".

העמדה הפוליטית של השופטים תופסת מקום נכבד בשיחות. יצחק זמיר נדרש לה, ומנפק תגובה מעניינת לטענה שבית המשפט העליון מורכב בעיקר משמאלנים. "ניסיתי להגיע להערכה על יסוד העבר של כל שופט והיכרות אישית. אני עומד לומר מה שאסור לומר, שכן אסור ליצור קשר כלשהו בין בית המשפט לבין פוליטיקה, ובכל זאת אומר, כי חשוב להפריך את הטענה המושמעת כעובדה בדבר הנטייה הפוליטית של בית המשפט: הגעתי למסקנה שרוב חבריי בבית המשפט העליון, בימי השיא של הטענה בדבר הנטייה 'השמאלנית' של בית המשפט, היו בעלי נטייה פוליטית לצד ימין ולא לצד שמאל".

מי שמאשר את האבחנה הזו הוא טל שמכריז בספר: "ההתנתקות היתה אווילית ומרושעת. הייתי מסרב פקודה אילו הוטל עליי להיות ממבצעיה".

גרירת השופטים לבוץ

 

השופטים בספר, ובכלל, נחלקים בין שתי האסכולות שנמצאות מאז ומתמיד במסלול התנגשות. מצד אחד, תומכי האקטיביזם השיפוטי שהנחילו ברק ומקורביו, במיוחד זמיר ודורית ביניש. ומצד שני, האסכולה הצנועה יותר שתומכת בהתערבות רק במקרים חריגים ונדירים, שאותה הוביל הנשיא בדימוס משה לנדוי, והחיה במלוא הכוח שר המשפטים לשעבר דניאל פרידמן.

בספר משיבה השופטת דורית ביניש לפרידמן — ובעקיפין לשרת המשפטים איילת שקד — שמנסים להחזיר את בג"ץ לימי טרום ברק־שמגר: "לפרופ' פרידמן יש נוסטלגיה לימים עברו שבהם הטריטוריה המשפטית היתה שונה, אבל אי אפשר להיצמד למה שהיה לפני 50 שנה. בית המשפט הוא מראה של הבעיות בחברה. בעיניי, המשפט הוא תחום חברתי, ומה שהיה נכון פעם לא יכול להיות נכון היום".

צבי טל, האופוזיציונר החריף ביותר בספר, תומך ומאשר את התחזית של לנדוי, שמעורבות היתר של בית המשפט בשאלות פוליטיות, ערכיות ואידיאולוגיות גררה אותו לקרבות הבוץ של הזירה הפוליטית ולאתגור מעמדו בעיני חלק מהציבור. אשר לשחיקת מעמד זה, מעניין "חשבון הנפש" של זמיר. "ברור כי בית המשפט אינו נקי מליקויים ותקלות", אומר זמיר. וכאן, כשאתה מצפה לסוג של חשבון נפש לגבולות ההתערבות השיפוטית, בא ההסבר לליקויים והתקלות: "לדעתי, הבעיה העיקרית של בית המשפט בישראל היא בעיית העומס".

ויש גם, פה ושם, עצות מעשיות לשופטים ולעורכי הדין. שלמה לוין, למשל, מעודד לפעמים בדיחות באולם, אבל מזהיר: "לא צריך להגזים בזה, כיוון שעורכי הדין נוטים לצחוק מבדיחות לא מוצלחות של השופט".

תגיות