צילום: דנה קופל
שובר שורות: האמן יונתן גולדמן עבר ממיצגי מעבדת סמים ליבשות
אחרי שבנה מיצגים של מעבדת סמים, האמן יונתן גולדמן עבר לייצר יבשות בתנאי מעבדה. בתערוכה חדשה הוא מציג "עוברים" של יבשות באקווריום, כגרעין לעולם חדש ואלטרנטיבי: "צריכים להחליף הכל במשהו צעיר"
אם הקלפים היו מסתדרים טיפה אחרת, סביר להניח שיונתן גולדמן היה היום מדען שחוקר תהליכים פיזיקליים במעבדה. או אולי אסטרונום, או ביולוג ימי, או קולנוען, או בכלל בעל מעבדה לייצור סמים. אבל העובדה שהוא בחר לעסוק באמנות מאפשרת לו לעשות את כל אחד מהנ”ל, ובמהלך השנים הבאות הוא בטח יחבוש כובעים נוספים, שבאמצעותם יחקור תחומים שונים. "אמא שלי היא דוקטור לביולוגיה, סבא שלי הוא פרופסור לפיזיקה", הוא אומר. "אם הייתי פיזיקאי, סביר להניח שהייתי נשאר במעבדה לתמיד. האמנות נותנת לי את החופש להיות כל פעם משהו אחר, והמחויבות שלי היא תמיד קודם כל לאמנות וליצירה”.
בימים אלה מציג גולדמן בן ה־33 את תערוכת היחיד הגדולה ביותר שלו עד כה — "ללא אדמה" / "No Land" (עד 16 ביוני, הגלריה האוניברסיטאית לאמנות באוניברסיטת תל־אביב). התערוכה היא תוצר של כשנה של עבודה, אך היא בעצם התפתחות טבעית של הנושאים שבהם עוסק גולדמן כבר חמש שנים, מאז סיים את לימודי האמנות בשנקר.
"רוב העבודות שלי מתחילות מטעויות שקורות בסטודיו. ככה עובדת גם כל מוטציה בטבע — חייבת לקרות טעות גנטית כדי שיתחולל שינוי, כך העולם מתקדם".
הבסיס הראשוני לתערוכה נולד כבר בתערוכת הגמר שלו בשנקר, אז בנה גולדמן מעבדה לייצור הסם MDMA. אותה מעבדה התפתחה למעבדת סאונד, והוא החל לעבוד עם אמצעים טכנולוגיים מתוחכמים יותר ופחות, מה שלא עשה לפני כן כשהתרכז בעיקר בציור. "אני עדיין מצייר מדי פעם, אבל זה קצת נדחק לפינה", הוא מספר. "אני מרגיש שבציור הרבה יותר קשה לי להביע רגש, לעומת העבודה בעץ למשל או בשימוש בסאונד ונוזלים. כשמישהו רואה ציור, הוא בעצם רואה גוויות של תהליך אמנותי. זה יכול להיות מאוד מרשים, אבל חסרה ההוויה שקורית תוך כדי, כמו למשל בהופעה חיה כשמייצרים משהו בזמן אמת על הבמה. זה הרבה יותר חזק בעיניי".
בתערוכה החדשה, שפרוסה על פני שטח של 450 מ"ר, עוסק גולדמן ב"גידול יבשות" כגרעין לעולם חדש ואלטרנטיבי. העיסוק הזה התפתח מהעבודה במעבדות הסמים והסאונד, שהובילה אותו לטוות סיפור על מדען שמגדל עוברי יבשות בתוך צנצנות, כך שביום שאחרי האפוקליפסה הוא יוכל לבנות עליהן את העולם מחדש. את היצירות שצמחו מתוך הסיפור הוא הציג לפני שלוש שנים בתערוכת יחיד במוזיאון וילפריד, ואחריה הזמינה אותו רווית הררי, האוצרת של גלריה "דנה" בקיבוץ יד מרדכי, להציג תערוכת יחיד גם שם.
“לטובת התערוכה התחלתי לחקור על יד מרדכי ולמדתי על הקרב הלא נעים שהיה שם עם המצרים", הוא מספר. "החלטתי שאני הולך לבנות רפסודה ולהפליג עליה לאורך החוף עד יד מרדכי. זה היה מבחינתי פרק ב' לסיפור של המדען — אחרי שהוא גידל את העוברים, הוא הולך לשתול אותם לחופי ישראל. בניתי רפסודה מיוחדת, הפלגתי עליה ותיעדתי הכל בווידיאו. המסע הזה היה הפעם הראשונה שבה התחלתי לנסות להבין את הסיטואציה הישראלית־פלסטינית. הבנתי שאני לא יכול יותר לדקלם סלוגנים שאני שומע בבית, ובפעם הראשונה התמודדתי עם הפוליטיקה הלוקאלית החולה שלנו. פרויקט הווידיאו הזה זכה להמון תהודה, הצגתי אותו בוונציה, בסין, בברלין, בלונדון ועוד. זו היתה מבחינתי קפיצה גדולה מאוד".
בתערוכה הנוכחית, כהמשך ישיר, מציג גולדמן את "The Beginning Of" — מעין מעבדה בתוך אקווריום, כשאותם עוברי יבשות כמו שטים בתוכה. "זה מיקס של הרבה מאוד חומרים", הוא מסביר. "קלקר שיושב בתוך יציקת סיליקון, מצופה שעווה וקשור למשקולת, עם מתכות שהן בעצם שאריות מהרפסודה וברגים שמחלידים".
הישראלי המשובט
מאחורי האקווריום מוקרנת עבודת וידיאו בשם "The End", שצולמה באמצעות מצלמת גו־פרו שקשר גולדמן לסלע בים, ובה צופים בתנודות הגלים יחד עם אובייקט של ראש גבס שנוצר על פי ראשו של גולדמן מעוד טעות שקרתה בסטודיו. "מה שרואים בעבודה זה מים, לעתים שקופים יותר או עכורים יותר, לפעמים בבלגן ולפעמים הכל זז בתיאום. ראש הגבס בא והולך כל הזמן. לי זה הזכיר צוללן שמוצא שרידים של חברה פרהיסטורית שהיתה פה ובעצם שוללת את כל מה שאנחנו קוראים לו היסטוריה”.
אותו ראש גבס מופיע שוב ושוב ושוב בתערוכה של גולדמן. כך למשל בעבודה "מגני הממלכה" — מיצב מיציקות של פסלי גבס של פניו של גולדמן, שהגוף שלהן מורכב מרמקולים ישנים, ארגזי תחמושת ישנים ועצים שהוא מצא במקומות שונים. "אם אני מגדל מקום חדש, מישהו יצטרך להגן עליו", הוא אומר. "אלה אמנם שיבוטים שלי, אבל אני לא מתייחס אליהם כאל פורטרטים עצמיים אלא כפורטרטים של הישראלי, או אפילו האדם. החלק העליון שלהם שעשוי גבס הוא דף לבן, אידאה. החלק התחתון הוא מבחינתי 'שאריות ישראליות'.
גוף של פליטים
“יש חזון מאוד גבוה בישראליות, ביהדות ובציונות", הוא ממשיך, "ועם זאת — הגוף שלנו הוא שאריות של פליטים, אנשים שסבלו והיו רדופים. מבחינתי זו גם קריאה לכך שהגיע הזמן שנתחיל להגן על המקום הזה. צריך להחליף פה הכל במשהו חדש וצעיר. אנחנו כישראלים הקמנו את ה־No Land שלנו, שעכשיו היא בנקודה מאוד קריטית, וזה הזמן להתחיל לדאוג לזה שהיא תהיה מה שהסבים שלנו שאפו אליו".
לא התפרסמו תגובות לכתיבת תגובה