לא רק חתיכת אבן: האדריכלית שמעצבת מצבות

"החדר האחרון (הקבר) חשוב כמו החדר הראשון (הרחם)", אומרת האדריכלית ומעצבת המצבות איילת בן צבי.

העיסוק במוות לא מפחיד את בן צבי, להיפך, לאחרונה בנוסף על היותה אדריכלית ומרצה לאדריכלות במכון הטכנולוגי בחולון, היא גם הוסיפה לעצמה את התואר מעצבת מצבות כשפתחה את "החדר האחרון", עסק לעיצוב מצבות.

זהו גם שמה של היצירה שתעלה בסוף השבוע הקרוב בפסטיבל א־ז’אנר בתיאטרון תמונע בניהולם האמנותי של ניצן כהן ונאוה צוקרמן שיעסוק השנה בנושא "הום סוויט הום", או בתרגום חופשי אין כמו בבית. "הפסטיבל עוסק במה זה בית על כל המשתמע מכך”, אומרת בן צבי, "ואני מופיעה תחת הכותרת של החדר האחרון שזה בעצם החור באדמה, כלומר הקבר. כל אחד יכול לבחור איך יראה החדר האחרון שלו".

בן צבי (56) עוסקת באבנים כבר 30 שנה. שותפה לעסק, בעלה לשעבר ואבי ארבעת ילדיה, הוא אמן האבן עדי בן צבי שעיצב בין השאר את המצבות על קבריהם של יצחק ולאה רבין, ס. יזהר וגארי ברתיני. "עיסוק במוות מעניין אותי באופן אישי וגם במצבה יש אסתטיקה וניסיון להכניס לחתיכת אבן עולם ומלואו. אנחנו קוראים לאנשים להקדיש מחשבה בעודם בחיים איך הם רוצים שהמצבה שלהם תיראה".

זה לא מיותר ומפחיד?

"אומרים לי ‘וואו זה ממש משחרר’. אנשים אומרים שזה רעיון אדיר שלא מבינים איך לא חשבו עליו קודם. יש גם את אלה שנרתעים ואחר כך מתקשרים ואומרים שבמחשבה שנייה יש בזה משהו. הפסיכולוג והפילוסוף אריך פרום היה שוכב שעות על הרצפה ומדמיין איך ייפרד מהעולם".

את המצבה של עצמה היא עדיין לא עיצבה. "סתם כי לא התפניתי לכך אבל אני יכולה להגיד שאני רוצה להיקבר בנוף מדברי ושהאבן תהיה חלקה. מצבה זה אוביקט ודרך אוביקט אפשר לדבר על נושאים ומגלים מה אנשים אוהבים ומה חשוב להם - רך או קשה, אבן שוכבת או עומדת, מדברי או ירוק, מטופח או עזוב, מה יגידו או לא יגידו בלוויה שלהם".

איך כל זה מיתרגם לאירוע אמנותי? באי הפסטיבל יכולים להירשם לשיחה אודות המצבה שלהם. הקהל יוכל לשמוע, ואולי גם לראות דרך קיר שקוף, שיחה אינטימית בת רבע שעה. יחד עם בן צבי תשב חברתה רותי שפירא שתרשום את השיחה ובסופה יצאו המשתתפים עם סקיצה ראשונית".