לא צריך לשאוף לאיזון בין עבודה לחיים, צריך לעבוד פחות

המונח "איזון עבודה-חיים" (Work-Life balance) מעולם לא היה חביב עלי. ראשית, הוא מרמז על דיכוטומיה חריפה ממנה משתמע כי העבודה היא הניגוד המוחלט לחיים, שנייה רק למוות אולי, בעוד שבפועל, העבודה היא רק עוד רובד אחד של פעילות אנושית, בו אנחנו יוצרים קשרים, מעניקים שירות, בוחרים אם לרדוף אחר כבוד חיצוני או לכונן אופי חזק ועצמאי, ומחליטים בכל יום מחדש אם להיות אנשים טובים יותר או פחות.

שנית, איזון מתקבל בנקודת האמצע, בשוויון הממשי או המופשט בין שני חלקי המשוואה. לפיכך, הרעיון של איזון עבודה-חיים טומן בחובו את ההנחה כי העבודה צריכה לקבל משקל זהה לשאר פעילויות האדם. במילים אחרות, הזמן שאנו משקיעים בהתפרנסות, יהיה משלח היד שלנו אשר יהיה, אמור להיות שווה לזמן אותו אנו משקיעים בגידול ילדים, בטיפוח קשרים חברתיים, בעיסוק בתחביבים, במעורבות פוליטית או התנדבותית, בפעילות גופנית וכך הלאה. חצי בחצי.

אם נוסיף לרעיון מטריד זה את העובדה שיום עבודה נורמטיבי נמתח על פני 9 שעות, ונפחית משארית היממה שבע שעות מומלצות לשינה, ניוותר עם שמונה שעות בלבד לתוכן אנו מתבקשים לדחוס את העושר הרבגוני הקרוי חיי אדם. ברטראנד ראסל, שבשנת 1932 כתב את "בשבח הבטלה", מאמר בו חזה עולם של ארבע שעות עבודה ביום, שמצדו יוביל לתרבות פנאי מפותחת בכל המעמדות, בוודאי היה מתהפך בקברו לו היה מתוודע לקשיים בהם נתקל הניסיון להפחית את שעות העבודה השבועיות של הישראלים בשעה אחת בלבד, מ-43 ל-42.

עבודה עד שעות מאוחרות. לעבוד מהבית זה לא הפתרון | צילום: שאטרסטוק

ועדיין, "איזון עבודה-חיים" ממשיך לשלוט בשיח הארגוני, ומנכ"לים של חברות מובילות במשק מציגים את הצעדים בהם נקטו על מנת לאפשר לעובדים לבלות יותר זמן עם משפחתם, בין השאר על ידי מתן אפשרות לעבוד מהבית, או לצאת מוקדם יותר מהעבודה פעמיים בשבוע.

צעדים אלה, המוגדרים כחלק "ממהפכה עולמית" של מציאת איזון בין עבודה לחיים, הנם בגדר מעט מדי ומאוחר מדי. השימוש במונח "איזון עבודה-חיים" החל בבריטניה בשנת 1970 ובארצות הברית בשנת 1986, הרבה לפני חדירת המחשבים הניידים, הטלפונים החכמים והחיבור הנצחי לרשת (כיום אפילו במטוסים). עצם השימוש במונח האנכרוניסטי במציאות חיינו הנוכחית הינו בגדר בדיחה, ועל כך אולי יעידו בצורה הטובה ביותר דבריו של מנכ"ל בחברה מובילה: "אנחנו סומכים על העובדים, ויש לנו גמישות מאוד גבוהה. עובד יכול להגיד שבימים מסוימים הוא יעזוב ב-14:00 או ב-15:00, ויחזור לעבוד מהבית בערב, אחרי שהיה עם המשפחה."

הרי לנו האמת במערומיה. עם כל הבעייתיות הטמונה ברעיון ה"איזון עבודה-חיים", אפילו אותו אנחנו לא קרובים להשיג. במקום זאת, ולכל היותר, מדובר כיום על "גמישות", על היכולת לשחק עם שעות העבודה הארוכות, ולהזיז אותן ממקום למקום. לעבודה מהבית יש כמובן את היתרונות שלה, אבל עדיין מדובר בעבודה, והטכנולוגיה הקיימת כיום, שמאפשרת לנו לבצע משימות באותה יעילות הן מהמשרד והן מהמיטה, מאיימת להפוך אותנו לעובדים 24 שעות ביממה.

מסיבות אלה ממש מתבקש שנזנח את הרעיון המיושן של איזון בין עבודה לחיים, ואת הטכניקות המקובלות להשגתו.

על מנת שנוכל להשיב את העבודה למקומה הטבעי–משלח יד התומך בקיום החיים, ולא תכלית עליונה המגיעה על חשבון החיים– מוטל עלינו לנקוט בעמדה מעט יותר ברורה. אנחנו צריכים להצהיר מפורשות על רצוננו לצאת מאיזון. על רצוננו לעבוד פחות, נקודה.

לדחות על הסף הצעות להעביר את העבודה ממקום למקום או משעות אלה לאחרות

מעולם לא הייתי חסיד גדול של תיאוריות על עולם ללא עבודה. העבודה היא חלק אינטגרלי מהחיים. זה לא סותר את העובדה שאני שואף לעולם בו כולנו נעבוד פחות.

"מהפכת האיזון" של שנות השמונים של המאה שעברה צריכה להתחלף ברעיונות חדשים, כאלה שיציבו חלופה לעולם שרואה בקריירה "תכלית" ראויה לחיים, ויעניקו כלים מעשיים עמם נוכל לחתור אל עבר עולם בו כולנו עובדים פחות שעות ביממה. צעד ראשון הוא פשוט לדחות על הסף את ההצעות להעביר את העבודה ממקום למקום (מהמשרד לבית) או משעות כאלה לאחרות (לצאת מוקדם בצהריים ולהחזיר חובות מהבית בשעות בן ערביים).

ולא מדובר בשאיפה מופרכת מן היסוד. ממוצע שעות העבודה השבועיות במדינות מערביות רבות עומד על 35-36. כמעט יום עבודה שלם פחות מאשר בישראל. המתנגדים המקומיים להפחתת שעות העבודה נתלים בבעיית הפריון (פרודוקטיביות). למרות שעות העבודה הארוכות, העובד הישראלי מייצר פחות תפוקה מאשר עמיתיו בעולם המערבי. כמובן, כדי לטפל בבעיית הפריון יש לטפל בבעיות של תשתיות, חינוך, מימון, היעדר תחרותיות וריכוזיות, אולם כל אלא מורכבים ולוקחים יותר מידי זמן, תכנון ורפורמות אמיצות. הפתרון הזמני שנבחר הוא הרבה יותר פשוט – להשאיר אותנו שעות ארוכות במשרדים ובמפעלים, או לחילופין, למכור לנו את רעיון האיזון עבודה-חיים, ולגרום לנו להמשיך לעבוד מהבית, בשעות שכביכול יהיו לנו יותר נוחות, אפשר גם בשבתות.

אין בושה ברצון לעבוד פחות. במצבים מסוימים, עדיף להיות אנשים לא מאוזנים.