גזר הדין בפרשת פסגות: תוצאת האיזון הייתה נגד הנאשמים

כאשר רכבת הענישה של השופט חאלד כבוב עברה בשתי התחנות הראשונות, אישומי מכרז ההחלף ופרשת דלק נדל"ן, 24 ו-12 חודשי מאסר בהתאמה, דוד אדרי היה מדוכא אך מאופק. כמי שמבין במספרים, המחשב הפנימי שלו פעל עדיין במסגרת הציפיות.

אבל אז באו שתי המכות הבלתי צפויות שחוללו וירוס במחשב ולהתפרצות מופתעת של דמעות וייאוש. הראשונה, עוד 24 חודשי מאסר על האישום השלישי – תרמית והפרת אמונים בתאגיד. השנייה, ההצטברות שהעמידה את המחיר הסופי על 54 חודשים. כבוב קבע שמדובר בשלוש פרשות שונות ואז צריך לאזן. מצד אחד, ההחמרה וההרתעה שדורשות לצבור את העונשים, מצד שני שיקולי ההקלה שדורשים חפיפה.

גזר הדין דוד אדרי נשלח ל-4.5 שנות מאסר ושי בן דוד ל-2.5 שנים אדרי שימש בעבר סמנכ"ל הברוקראז' בפסגות ובן דוד שימש מנהל חדר המסחר. השניים הורשעו במסגרת שני אישומים נפרדים בהרצת אג"ח מדינה וכן בהרצת אג"ח של דלק נדל"ן תומר גנון ומשה גורלי, 6 תגובותלכתבה המלאה

המחשבונים באולם שנעצרו על 66 חודשים ציפו בדריכות לאיזון שיעשה כבוב. התוצאה, 54 חודשים, רשמה שביעות רצון בקרב התביעה והלם טוטאלי אצל אדרי והסניגוריות, עוה"ד נוית נגב ואיריס ניב סבאג. עונשו של שי בן דוד הועמד על 30 חודשים בלבד, וזה בגלל שהוא לא הואשם כלל באישום השלישי. בחשבון הנוסטרו של בן דוד הצטברו 24 חודשים ועוד תשעה, על שני אישומים, סך הכל 33 חודשים כשהאיזון של כבוב הפחית ל-30.

בהכרעת דינו דיבר כבוב על הבנצ'מרק לפרשות האחרונות ששלחו עברייני הרצת מניות לכלא. גולן מדר במליסרון וג'קי בן זקן ואיתן אלדר במנופים. הוא מנה את נקודות הדמיון והשוני כנקודות ייחוס להחמרה והקלה. לחובת אדרי ובן דוד נזקפו החומרות המרכזיות הבאות. ההיקף הכספי האדיר, מעמדה של פסגות כבית ההשקעות הגדול במדינה, העובדה שהתרמית הייתה ישירות מול משרד האוצר, ואחרון והכי חשוב, הרווח לכיסם של השניים.

הם אמנם היו שכירים, אבל מצויידים בנוסחת תגמול שגזרה עבורם קופון ביחס ישיר לרווחים שהביאו לפסגות. אדרי הרוויח מפרמיות בלבד ב-2007, שנת ביצוע התרמית, 27 מיליון שקל. צריך להפריד בין רווחי התרמית לרווחים שקיבל כדין בעסקאות אמיתיות, אבל אין ספק שמדובר בקפיצה משמעותית שמצביעה על הקשר בין התרמית המוסדית שיוחסה לו לבין הרווח האישי. בן דוד הרוויח באותה שנה פרמיות בסך 7.5 מיליון שקל.

לכבוב היה גם הסבר לשיהוי שלו

הנימוק המרכזי להקלה הוא משך הזמן הארוך שעבר בין שנת הביצוע לבין הגשת כתב האישום. החקירה החלה ב-2010 שאז נתפסה האזנה שהובילה לאירועי 2007. כתב האישום הוגש ב-2014 והכרעת הדין ניתנה בסוף 2016.

ההסברים לשיהוי הזה, שידוע גם בשם "עינוי דין", אמורים לפעול לטובת הנאשמים, אלא שלשופט כבוב היו הסברים טובים. מורכבות החקירה, הקושי לפצח את המרמה ולבדלה מההתנהגות הלגיטימית, שהרי ההתנהלות בפרשות כאלה מערבת בין שיקולי השקעה אמיתיים ומרמתיים.

מימין דוד אדרי ומשמאל שי בן דוד בדיון היום בביהמ"ש | צילום: אוראל כהן

קושי נוסף של המדינה שתרם לשיהוי היה לגייס חוות דעת כלכלית שתחלץ ותצביע במפורש על המרמה, מכיוון שמרבית המומחים במשק קשורים בצורה זו או אחרת עם פסגות. ולכבוב היה גם הסבר לשיהוי שלו, כשנאלץ לעבוד במקביל על שני תיקים נוספים במשקל כבד דומה – פרדי רובינסון ונוחי דנקנר.

התוצאה של האיזון הייתה בסופו של יום נגד הנאשמים. אבל, כשמבודדים את עבירת ההרצה, קיבלנו את הבנצ'מרק המקובל של בן זקן (26 חודשים), איתן אלדר (22 חודשים) ונוחי דנקנר (24 חודשים בכפוף לערעורים משני הצדדים). הדרמה הגדולה כאן היא ההפרדה בין האירועים-אישומים וצבירתם בטור ולא במקביל. בפרקליטות מברכים על המגמה הזו מפני שחפיפת עונשים מייצרת לשיטתה תמריץ לעבריין להרבות עבירות וגם יוצרת מחסום עליון ברף הענישה.

מה יקרה בבית המשפט העליון? שאלה טובה. אם ערעורו של דנקנר נדחה ל-2018 מתי ייקבע המועד לערעור בפרשה הנוכחית? לעיכוב ההוא לא ניתן הסבר אבל ניתן לשער שמדובר בשילוב בין מחסור בשופטים, בין מורכבות התיק ופרישת השופט הבקיא ביותר בתחום, יורם דנציגר.

פסק הדין של כבוב מורכב, עוסק בסוגייה תקדימית של מרכזי ההחלף, שלכשעצמם היו מכשיר פיננסי חדשני שטיבו לא היה ידוע בזמנו אפילו לבכירי האוצר, שהשלימו את השכלתם אצל אדרי. לכל אלה יש משמעות גדולה על המסקנות הפליליות.

ומכאן השאלה המתבקשת – האם יקבלו המורשעים עיכוב ביצוע, כשתוגש בקשתם לבית המשפט העליון. לעיכוב ביצוע שני שיקולים: סיכויי הערעור ומשך המאסר. כשהתקופה ארוכה הנטייה היא שלא לעכב. והסיכויים? במועד מתן ההחלטה על העיכוב, עדיין קשה לבית המשפט העליון להעריך סיכויים, במיוחד בתיקים כאלה. ואז הנטייה היא שאם טועים, מוטב לטעות לטובת המורשע ולעכב את המאסר. אין ספק שבמקרה הנוכחי, השיקולים – הסיכויים ומשך המאסר – מתנגשים.

ויש גם אפשרות שלישית ששופטי העליון, כמו בפרשת מנופים, יעדיפו שלא להיכנס לעובי התיק ולהציע לצדדים הפחתה מוסכמת בעונש בלבד. הפרקליטות ידועה בסרבנותה לבקשות כאלה, אבל במקרה הנוכחי, העונש הוא מספיק גדול ויש לה בהחלט מרחב פשרה.