להילחם באבטלה, לא במובטלים

ה-1 במאי, יום הפועלים הבינלאומי שנחוג השבוע, מבטא סולידריות חברתית ומציין את המאבק למען תנאי עבודה טובים יותר. דווקא בחג העבודה, בחברה המייחסת חשיבות כה רבה לתעסוקה ולקריירה, חשוב שנעצור ונחשוב על אלה שאינם עובדים, אלה שחולמים להיות חלק מיום הפועלים.

מדינת ישראל מרבה להתגאות בנתוני אבטלה נמוכים ולאחרונה אף התבשרנו על "שפל חסר תקדים" בשיעור האבטלה. הנתונים שמפרסמת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מעידים על מגמה חיובית של צמצום מספר המובטלים. אכן, נתון מרשים. אמת, אבל למרבה הצער רק חלק קטן מהאמת.

התמונה המלאה מורכבת יותר, ואופטימית הרבה פחות. מדד האבטלה המשתפר בהתמדה מתייחס אך ורק לאלה המוגדרים "מובטלים", כלומר מחפשים עבודה באופן פעיל ("חותמים בלשכה") ולמרות זאת אינם מועסקים. שיעור האבטלה אינו כולל, למשל, את אלה שהתייאשו, ומשכך, כבר אינם מחפשים עבודה באופן פעיל. כל עוד מדגישים הפרסומים את ההישגים הכרוכים בצמצום האבטלה ומצניעים את הקושי שאיתו מתמודדים המובטלים "השקופים "שכבר התייאשו, אין בידינו תמונה אמינה של שוק העבודה.

רבים טועים לחשוב שהשקופים "התייאשו" כי הם אינם רוצים לעבוד, ונוח להם להסתמך על קצבאות ותמיכות. אם תשאלו פועל ייצור בן 50 שבמשך שנתיים שולח קורות חיים והטלפון שלו דומם, תגלו שהוא דווקא מאוד רוצה לעבוד, ואף על פי כן התייאש. כך גם האם החד-הורית שרוצה לעבוד אבל ריבוי החסמים מקשה עליה להבין מאיפה מתחילים.

הסטטיסטיקה פוסחת גם על רבות ורבים השרויים בתת-תעסוקה, כלומר עובדים בהיקף משרה נמוך, בניגוד לרצונם. גם הם אינם נמנים בסטטיסטיקת האבטלה. כדי להבין עד כמה ההתעלמות מתת-תעסוקה מטעה, ראוי שנדע שדי בכך שאדם עבד שעה אחת בלבד בשבוע החולף כדי שהוא ייחשב למועסק. שעה אחת בשבוע.

לפי סקירה שפורסמה ע"י הכלכלן הראשי במשרד האוצר ב-2016, כששיעור האבטלה עמד על 4.8%, אם לוקחים בחשבון גם את אלה שהתייאשו וגם את אלה המועסקים במשרה חלקית בניגוד לרצונם, שיעור האבטלה יעלה אל מעבר ל-10%.

מה אומר הנתון הזה? לפחות 1 מבין 10 יכול לעבוד ורוצה לעבוד, אך אינו עובד. נוח "לנו" לא לראות אותם, להאשים אותם במצבם, לייחס להם בטלנות ועצלנות, אבל האמת היא ש"הם" אינם שונים מאיתנו. כמונו גם הם רוצים ויכולים להצליח, לשמש מודל לחיקוי לילדיהם, להרגיש יצרנים ומועילים, אבל נסיבות חייהם הפכו את הדרך לעבודה לקשה יותר עבורם. אנחנו, כחברה, מאפשרים להם להתייאש, ואז גם מפסיקים לספור אותם. תרתי משמע.

רק אם נסתכל למציאות בעיניים, אם נציין הישגים לא מבוטלים של הממשלה, הפילנתרופיה וארגונים חברתיים במלחמה באבטלה, אך גם לא נתכחש לתמונה המלאה המורכבת יותר והזוהרת פחות, נוכל להתמודד היטב עם האתגר.

זו אינה שאלה של תקציב. מעוטי ההזדמנויות אינם זקוקים בהכרח לעוד קצבאות או דמי אבטלה, אלא לאמון ביכולת שלהם ולמתן הזדמנויות וכלים. הדרך ארוכה וקשה יותר עבורם, אבל תוכניות המבוססות על אמון באדם וביכולתו ועל הכרה בחיוניותה של הדרך הארוכה זוכות ויזכו להצלחה, וגם מצמצמות את ההוצאה הכספית הציבורית.

אם נילחם באבטלה ולא במובטלים, כבר ב-1 במאי 2018 יהיו עוד שותפים רבים וטובים לחג הפועלים.

הכותב הוא מנכ"ל "בעצמי", ארגון חברתי ללא מטרת רווח, הפועל לשילוב ולקידום אוכלוסיות מעוטות-הזדמנויות בתעסוקה