בתנועה: עיר היהלומים האדומים

"בא לי דג חריף עם חלה טרייה!" כתבה לי אחותי מיכל, "איפה אני יכולה להשיג לי כזה אבל מהמעולים, מרוקאי אסלי?". ניתן לזהות בקלות את חמידותה של בעלת החשק וגם את אשכנזיותה. אך אל נא תשגו באחותי. היא גדלה על דג כזה. סבתנו הרומניה ביצעה מהלך מבריק בשנות השישים שטופות הבלו בנד, כשהקישה על דלתה של שכנתה המרוקאית וביקשה ממנה שיעור בבישול. "דגחריף" הוגש בשיא הטבעיות בכל ארוחת שישי לצד הגפילטע. הספקתי לסיים תיכון, להתחתן, להתגרש, לאבד את האפנדיציט וללמוד איך פותחים בקבוק בירה עם מצית לפני שגיליתי שלא מדובר במאכל רומני.

אלא שמאז חלפו שנים רבות עוד יותר וגיליתי את הווריאציה הטריפוליטאית. חדור משוא פנים, התעלמתי מהמטבח המרוקאי ושטחתי בפני אחותי מבחר של מקורות לחריימה, מגואטה ביפו עד עצמון בפרדס כץ. התחלנו מפענחים מתי נוכל להיפגש לצהריים והתברר שלא נוכל. באשמתה. אשת קבע הממוסמרת לבסיס. כך ניעורה בי תוכנית: טיול טייק־אווי לשוק של נתניה.

נתניה תמיד מעוררת השתאות בלא־נתנייתים, שלא לומר בהלה קלה. אנחנו לא מרבים להגיע אליה (איקאה לא נחשבת), וכל טעימה ממנה מסחררת אותנו: גורדי השחקים של פולג כל כך גבוהים, מרכז העיר כה צפוף ואפור, החוף כל כך יפה ונהדר, וכל העסק כה ארוך ואינסופי: רצועה בלתי מסתיימת של חיים לאורך הים התיכון, שכל כך מעט שירים חוברו על אודותיה.

מתוך כל הכל־ככים האלה, אין מקום שהוא כל כך כל כך כמו השוק. הוא נראה כמו שוק ישראלי טיפוסי, אבל בגרסה שנמכרת בשוק. בלי אריזה ובלי מיתוג. ישר מהארגז. הבלגן כאן יותר מבולגן. בדרך למעוז החריימה אני רוכש ארטישוקים מאיש שיש בפיו בדיוק שתי שיניים, אחת מזהב, המאחל לי חיים טובים ובריאים במבטא רוסי מתנגן.

איזו מתנה נתנו לנו איגודי הסוחרים שנלחמים בתוכניות מתאר ובפרויקטים של התחדשות עירונית כדי לשמר את השווקים העירוניים. הם יודעים טוב מאוד מה יישאר מהם בתום נחשול של ג'נטריפיקציה. מחייתם חשובה מכדי שתופקר והעיר חשובה גם היא.

כל שוק ישראלי הוא צומת של זיכרונות. בשוק הזה מצטלבות מדינות ברית המועצות לשעבר, צרפת וצפון אפריקה. האחרונה עוטפת אותי כאן. אין בשום מקום בעולם ריכוז כה גבוה של דוכני סנדוויץ' תוניסאי, כולל לדעתי את תוניס. כאילו שקרתגו באה וכבשה את העיר הזאת. בין סנדוויץ' לסנדוויץ' מבליחה עדות אחרת ומבורכת לציביליזציה תוניסאית: ארגזים של בקבוקי בוכא בוקובזה, שיכר התאנים המושלם, שנמכרים כאן ב־125 שקל לליטר. אני רוכש אחד. זה ילך חזק עם הארטישוקים.

אני חולף על פני צרור מדבקות ירוקות של "מומלץ מפה" בפתח מסעדת צ'צ'ו האגדית ומזמין מנת חריימה. הדג מגיע ואני צולל לתוכו, כששתי פרוסות עבות של לחם אחיד משמשות לי סנפירים. אין בי אנינות של מבקר מסעדות. אני יכול להעיד שהוא הכי חריף שטעמתי במסעדה, וחריף זה כיף.

חריימה תמיד מרגש. הרוטב האדום האטום והסמיך, העצמות המאיימות שיש לברור בזהירות והבשר הרך שיש ללעוס לאט לאט, מאימת העצמות הנוספות. יש מצבים שבהם החריימה מרגש במיוחד. בספר הזיכרונות הנפלא "מדריך רפרם לכלא הלובי", שחיבר האמן והבשלן התוניסאי־ישראלי רפרם חדד, הוא מספר על מסעו ללוב בשלהי עידן קדאפי לתיעוד נכסים נטושים של הקהילה היהודית. רגע לפני שהושלך לשישה חודשי בידוד בכלא בשל חשד לריגול, ברגעי החירות האחרונים שלו איתר חדד צלחת של חריימה, וזיכרון ההתרגשות שלו למולה ממלא אותי כאן במסעדת השוק הנתנייתית.

ייתכן שאתם מדמיינים את טריפולי כמוצפת באוכל טריפוליטאי, אבל רבים מהמעדנים הללו הם יהודיים. חדד התהלך ימים אחדים בעיר בלי לפגוש בטעם מוכר. רק ביום השלישי או הרביעי הגיע למסעדת דגים על הטיילת, ובה המליץ לו המלצר על חריימה והסביר: "זה מאכל יהודי ישן". חדד היה אחוז צמרמורת. זו היתה הפעם הראשונה והיחידה שבה שמע את המילה "יהודי" נאמרת שלא בהקשר שלילי.

סיפור כזה מוסיף עוד שכבה עמוקה של טעם למאכל שבאמת לא חסר לו טעם. אני מנקה את הצלחת, חופן את שקיות הבוכא והארטישוקים וניגש למטבח להזמין את המנה של מיכל. מחר זוגתי ואני נקפיץ לה אותה לבסיס, כמו שני הורים אובססיביים לחיילת בסדיר, ואחר כך מיד נשוב לכאן, לאותה נתניה מרופטת ואפורה אבל נפלאה ומעתירה, כדי להלעיטנו עוד מן האדום־אדום הזה.