כלכלנים נגד בכירי האוצר: שחררו את החגורה, הגענו לאנורקסיה תקציבית

את המספרים הציגו אמיר לוי, הממונה על התקציבים במשרד האוצר, ורוני חזקיהו, החשב הכללי במשרד, בכנס השנתי שערך מכון אהרן למדיניות כלכלית במרכז הבינתחומי בהרצליה. החוב הלאומי, שאותו נהוג למדוד ביחס לתוצר, הגיע בסוף השנה החולפת לשפל חדש של 62.2% מהתוצר, ואילו הגירעון עמד זו השנה השנייה על 2.1%. אלה מספרים שבעבר אפשר היה רק לחלום עליהם, והם מציבים את ישראל במקום טוב בהשוואה בינלאומית. עבור האוצר מדובר בהישג: כפי שלוי ניסח זאת, "הגירעון הוא תנאי בסיסי למדיניות תקציבית אחראית", ואילו חזקיהו הדגיש שמבחינתו יחס החוב־תוצר הוא היעד המרכזי שעליו הוא ממונה. המספרים מתחברים לצמיחה מרשימה של המשק: 4% בשנה החולפת. בקיצור, לא רע.

"מה היעד?"

השאלה ששבה ועלתה אל מול הנתונים האלה היא אם לא הגיע הזמן לחשיבה מחדש — כי השאיפה להשתלט על החוב ועל הגירעון מכתיבה את מדיניות הממשלה כבר שנים. למעשה, כפי שהראה פרופ' רפי מלניק מהמרכז הבינתחומי, בעברו חבר הוועדה המוניטרית של בנק ישראל, רמת החוב של ישראל במגמת ירידה כבר יותר מ־30 שנה, מאז 1985 (עם עליות וירידות בדרך). הגירעון הממוצע ברמה נמוכה יחסית מתחילת העשור הקודם, וגם שיעור המסים בירידה מתמשכת.

אלא שלכל אלה יש מחיר: כדי להצליח גם להוריד את המסים וגם להקטין את החוב הידקה ממשלת ישראל את החגורה והגבילה את קצב גידול התקציב. בהשוואה בינלאומית ההוצאה הציבורית של ממשלת ישראל (כ־40% מהתוצר) היא מהנמוכות ב־OECD, ולפי כללי התקציב הנוכחיים, המגמה הזאת רק תימשך. זו מציאות שבה המשק צומח, אבל ההוצאה הממשלתית לא גדלה באותה המידה - וזה מורגש בבתי החולים העמוסים, בכיתות הצפופות, בכבישים הפקוקים. השאלה, כפי שמלניק ניסח אותה, היא "מה היעד?" עד מתי ממשיכים במדיניות הנוכחית? אחת ההמלצות שלו היתה להצמיד את העלייה בתקציב לקצב הצמיחה וככה להפסיק את הידוק החגורה. השאלה מה היעד הדהדה גם מכיוון דוברים אחרים, כמו פרופ' דני צידון, שהזכיר שהריבית שישראל משלמת היום על החוב שלה נמוכה ביותר, ולפי הניתוח שלו, צפויה להישאר כך. במציאות החדשה, לפי הניתוח של צידון, ישראל יכולה להגדיל את הגירעון למטרות ראויות בלי שנטל הוצאות הריבית יכבד משמעותית.

צבי אקשטיין | צילום: עמית שעל

ויש מה לעשות עם הכסף: לפי החישובים שהציג פרופ' צבי אקשטיין, העומד בראש מכון אהרן (ובעברו המשנה לנגיד בנק ישראל), אם ישראל תגדיל את הגירעון ל־3.5%, ותנצל את התקציב הנוסף להשקעה בתשתיות, אפשר יהיה להגדיל את קצב הצמיחה הממוצע של המשק ב־1% בשנה. כך אפשר יהיה לצמוח יותר בלי להגדיל את היחס בין החוב לתוצר (כי שניהם יגדלו במקביל). דוברים אחרים, כמו איש קרנות הגידור אבי טיומקין ופרופ' עדי פוזנר מאוניברסיטת תל־אביב הרחיקו יותר וכפרו בקדושת יעד יחס חוב־תוצר של 60%. המצב שבו הממשלה לא משקיעה בפרויקטים רק כדי להגיע ל"מספר הקסם" של 60% הוא "טראגי", לפי פוזנר.

רפי מלניק | צילום: אוראל כהן

הסכמה על הפקקים

חזקיהו, מצדו, לא התבלבל והסכים שמבחינתו 60% זה לא מספר קדוש: "אפשר לרדת גם ל־50%". במילים אחרות: באוצר לא ששים להגדיל את הגירעון או לוותר על היעד של הקטנת החוב. העמדה הזאת זכתה לחיזוק מכיוון ח"כ מנואל טרכטנברג (המחנה הציוני). טרכטנברג גער בחבריו הכלכלנים על שהם רוצים להגדיל את ההוצאות באמצעות הגדלת הגירעון. הפתרון שלו אחר: אם רוצים להגדיל את ההוצאות הציבוריות — והוא חושב שצריך להעלותן בעשרות מילארדי שקלים — צריך להעלות מסים מבלי להגדיל את הגירעון.

התחבורה היא מה שאיחד את הדוברים: כולם שונאים לעמוד בפקקים. לוי, הממונה על התקציבים, סיפר שהוא מתגורר ליד לטרון ועובד בירושלים, ובכל זאת בילה בכבישים 12 שעות מתחילת השבוע. לדבריו, הפקקים יוכפלו עד 2030 כך שכל נהג צפוי לבזבז עוד 60 דקות ביום. התופעה צפויה לגרום לאובדן תוצר שעלול לטפס לכ־40 מיליארד שקל בשנה למשק. גם לוי וגם חזקיהו דיברו על הצורך להשקיע בתשתיות, וכך גם כמעט כל באי הכנס, כולל הנגידה פלוג. לפי אנשי האוצר, אפשר להשקיע יותר בתשתיות גם במסגרת הקיימת. לפי חלק מהכלכלנים, הממשלה צריכה להגדיל את ההוצאה שלה. בלט בהתנגדותו לכך פרופ' עומר מואב, שמטיל ספק ביכולת הממשלה להשקיע ביעילות.