אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
NBA: בית ספר ליחס לתקשורת צילום: יואב דובינסקי

NBA: בית ספר ליחס לתקשורת

לא סתם הליגה מוכרת את זכויות השידור במיליארדי דולרים, מה שמבטיח רווחיות לקבוצות וחוזי עתק לשחקנים. הליגה מבינה כמה חשוב שהמשחק יהיה נגיש מקומית, לאומית וגלובלית והעיתונאים במגרש הם שומרי הסף

08.05.2017, 12:16 | יואב דובינסקי, אוקלנד

בחמש השנים האחרונות יצא לי לסקר לא מעט משחקי NBA מהמגרשים. בניו יורק, טורונטו, ממפיס, אטלנטה, ניו אורלינס, שיקגו, אינדיאנפוליס ואוקלנד הייתי עיתונאי עם אקרדיטציה ובשרלוט (משחק מול קליבלנד באימון דייויד בלאט) ובקליבלנד (משחק 3 בגמר הNBA אשתקד), רכשתי כרטיס. חלק היו משחקי עונה סדירה וחלק פלייאוף. כמובן שביחס לעיתונאים אמריקנים שטסים לכל משחק חוץ, מדובר בטיפה בים. ועדיין, עם מספר דו ספרתי של מגרשים ומשחקים ברזומה, ראוי להתעכב על נושא הנגישות של הליגה לעיתונאים והיחסים ההדדיים בין ה-NBA לבין התקשורת. לא סתם הליגה מוכרת את זכויות השידור במיליארדי דולרים, מה שמבטיח רווחיות לקבוצות וחוזי עתק לשחקנים. הליגה מבינה כמה חשוב שהמשחק יהיה נגיש מקומית, לאומית וגלובלית והעיתונאים במגרש הם שומרי הסף.  

קראו עוד בכלכליסט

 

ראיון עם שון ליווינגסטון. זה סיפור ארוך, שמצריך לוגיסטיקה הכוללת חדרי עבודה נעימים וארוחות, צילום: יואב דובינסקי ראיון עם שון ליווינגסטון. זה סיפור ארוך, שמצריך לוגיסטיקה הכוללת חדרי עבודה נעימים וארוחות | צילום: יואב דובינסקי ראיון עם שון ליווינגסטון. זה סיפור ארוך, שמצריך לוגיסטיקה הכוללת חדרי עבודה נעימים וארוחות, צילום: יואב דובינסקי

 

העיתונאי לא צריך להסתדר לבדו

ברוב הערים הגדולות האולמות ממוקמים לא רחוק מתחנת רכבת תחתית או תחבורה ציבורית שפועלת עד מאוחר, כך שגם אם המשחק מתארך ואחריו יש עוד שעה לפחות להעביר בארנה למסיבות עיתונאים ותגובות, אין שום חשש שלא תהיה אפשרות לחזור הביתה בלי רכב פרטי. כמובן שלא תמיד נעים להשתמש בתחבורה ציבורית בשעות הלילה או אפילו ללכת שני בלוקים למלון הקרוב במרכז העיר (ממפיס למשל עיר מאוד לא נעימה בשעות הלילה). יש מקומות בהם מראש הארגון דואג לחנייה לעיתונאים (אטלנטה, שיקגו, אוקלנד) ויש כאלה שמי שמגיע ברכב יסתדר לבד. בכל מקרה, לא יהיה מצב שעיתונאי ידאג שאם משחק מתחיל ב-22:00 בלילה ונכנס להארכה, לא תהיה לו דרך לחזור כי התחבורה הציבורית מסתיימת בחצות אם לא קודם.

הנגישות הזו מאפשר לעיתונאים שמסקרים להתרכז במשחק ולא לדאוג לכל מה שמסביב או לרצות לעזוב מוקדם מבלי שישלימו את משימתם בצורה מקיפה.

היחס של המארגנים לתקשורת זה שעיתונאים מגיעים ליום עבודה למשחק. קרי, יעבירו 4-5 שעות באולם בקלות. מה שאומר ראיונות לפני משחק, משחק כולל הפסקות וראיונות שאחרי משחק. זה סיפור ארוך, שמצריך לוגיסטיקה הכוללת חדרי עבודה נעימים וארוחות. מקובל שבכל המגרשים תהיה שתייה קלה בחינם, לפעמים מבית היוצר של קוקה קולה ולפעמים פפסי, ולרוב גם כיבוד קל של חטיפים בחינם. כמו כן, בכל האולמות יש לעיתונאים גם ארוחה חמה נגישה. בחלק (אטלנטה, ניו אורלינס) הארוחה ללא תשלום נוסף, כשלפעמים מדובר בקופסא ארוזה של אחד הספונסרים או נותני הספקים עם המבורגר, צ'יפס ועוגייה ולפעמים בארוחה מכובדת יותר, עם סלט, מנה בשרית, תוספות, קינוח קל או אפילו מרק סרטנים. יש מקומות כמו בשיקגו, אינדיאנפוליס או אוקלנד, שהארוחה החמה בתשלום סמלי של 7-8 דולר. גם זה מאפשר לעיתונאים להיות מרוכזים בעבודה ולא להתרוצץ בתור למזנון ובהתערבבות עם הקהל הרחב.

אוכל באטלנטה. לעיתים בחינם, לעיתים בתשלום סמלי, צילום: יואב דובינסקי אוכל באטלנטה. לעיתים בחינם, לעיתים בתשלום סמלי | צילום: יואב דובינסקי אוכל באטלנטה. לעיתים בחינם, לעיתים בתשלום סמלי, צילום: יואב דובינסקי

ברוב חדרי העיתונאים יש פלזמות שמשדרות משחקים אחרים או את מסיבות העיתונאים המתרחשות בו זמנית. כשנכנסים לחדרי התקשורת מקבלים חוברות מפורטות עם סטטיסטיקות מוכנות מראש, רשימת פצועים, זוויות מעניינות לסיקור המשחק ופרטי טריוויה נוספים. זה עושה את החיים קלים הרבה יותר גם לשדרי הטלויזיה וגם לעיתונאים המסקרים את המשחק ומחפשים רעיונות לזוויות ייחודיות. על הלוח המרכזי בחדר התקשורת גם יהיה תלוי שלט מתי המאמנים יתראיינו לפני המשחק, מתי חדרי ההלבשה יפתחו והקודים לאינטרנט. כמו כן, כמעט בכל חדר תקשורת יש שעון גדול הסופר אחורנית עד לתחילת המשחק, כך שהעיתונאים יכולים לעבוד בשקט בחדר העיתונות ולעלות ליציעי העיתונות שם יש יותר רעש והפרעות מאוחר יותר ולא להפוך את יציע העיתונות למקום שממנו מראש נכתבות הכתבות.

גם יציעי העיתונות נעימים מאוד בדרך כלל. לרוב הקבוצות יש מספר מקומות שונים באולם המיועדים לעיתונאים. כמובן שבעלי זכויות השידור נהנים מהמקומות הכי טובים כדי שיעבירו בלייב את המשחק, בדרך כלל מגובה הפרקט. מבחינת עיתונות כתובה, אינטרנט, רדיו או טלויזיה שאינה הזכיין המשדר, בדרך כלל הכתבים המסקרים את הקבוצות בצורה תדירה יושבים באזורים הטובים יותר במפלס התחתון של האולם, ואילו עיתונאים מזדמנים שמגיעים מידי פעם או באופן חד פעמי, או שמוקצה להם מקום במפלס התחתון של האולם, או שיש איזור נוסף אי שם באחד היציעים העליונים, אפילו מעל הקובייה. תלוי בקבוצה המארחת, באטרקטיביות המשחק ובביקוש.

בכל מקרה, יש סדר מאוד ברור כשבדרך כלל יש בחדר העיתונות רשימה עם שם העיתונאי, היציע, המקום והשורה המיועדת. על השולחן ביציע בדרך כלל יחכה כרטיס עם שם העיתונאי, הגישה לאינטרנט וחיבורי חשמל למחשב ולסלולרי. גם זה מקל על החיים מאוד.

חדר עיתונות בגולדן סטייט. הכל נעים, צילום: יואב דובינסקי חדר עיתונות בגולדן סטייט. הכל נעים | צילום: יואב דובינסקי חדר עיתונות בגולדן סטייט. הכל נעים, צילום: יואב דובינסקי

עבודה אפורה ליד כביסה מלוכלכת

ביציעי העיתונות המרכזיים יותר בדרך כלל מעבר לזווית צפייה נוחה במשחק יש מספר פלזמות שאפשר לצפות בהן. אחת מכוונת על המשחק ואפשר לראות הילוכים חוזרים של מה שקרה ואחת מכוונת לסטטיסטיקה שמתעדכנת כל הזמן, ככה שאפשר לעקוב בזמן אמת מי לקח ריבאונד או של מי האסיסט. ככה שלא יהיה מצב שבו הצופים בבית ידעו יותר טוב מה קרה מאשר העיתונאים המסקרים את המשחק, כפי שקיים למשל בלא מעט מגרשי כדורגל. השימוש בפלזמות גם מאפשר צפייה במשחק נוסף המתקיים באותו זמן (למשל בזמן הרבע הראשון של גולדן סטייט-פורטלנד שודרה לעיתונאים ההארכה בין בוסטון לוושינגטון) וגם לראות הילוכים חוזרים ובכך לשפר את הסיקור, מה שמוסיף למהימנות הדיווח.

ההתערבבות עם הקהל משתנה בין האולמות והקבוצות. בחלק מהאולמות הערבוב עם הקהל נמשך גם בתוך הכניסה לאולם, בחלק הכניסה של העיתונאים ואיסוף האקרדיטציות היא דרך כניסת ה-VIP ובחלק דרך כניסת העובדים, שזו בדרך כלל כניסה צדדית. בכל מקרה, בגלל אופי הקהל, אופי חווית הספורט המקצועני בארצות הברית והמרחקים בין רוב הקבוצות, האווירה היא לא של כדורגל/ כדורסל אירופאי, אלא משפחתית יותר, כשאין יריבות עם קהל חוץ. אמנם הקהל כמעט ולא שר והעידוד מאוד בנאלי ולא מגוון, אבל נדיר שיש קללות גזעניות, שירי שואה או שעיתונאי צריך לחשוש שאוהדי קהל הקבוצה האורחת יירקו עליו מהיציע מעליו. 

לבסוף ואולי החשוב מכל, זה נושא הנגישות. כשעה וחצי לפני פתיחת המשחק שני המאמנים נגישים לתקשורת בין אם בחדר עיתונאים או במעמד מאולתר מחוץ לחדר ההלבשה של הקבוצות שלהם. כמה דקות אחר כך חדרי העיתונאים נפתחים לתקשורת. יש שחקנים שמתראיינים לפני משחק ויש שלא. מייד בסיום המשחק חוזר הנוהל, כשהמאמנים מתראיינים ראשונים ואז חדר ההלבשה נפתח ואז גם שחקני המפתח, בין אם אחרי שהתקלחו והתלבשו או לפני, מדברים עם העיתונאים על המשחק. בפלייאוף, שם בדרך כלל יש יותר עניין ויותר עיתונאים, יש גם מסיבות עיתונאים עם שחקנים ולא רק ראיונות בחדר ההלבשה.

יש לנגישות הזו כמה צדדים. מצד אחד יש משהו מאוד בלתי אמצעי בדיבור הישיר עם השחקנים קרוב מאוד לסיום המשחק כשעדיין יש אמוציות. מצד שני, לראות שחקנים יוצאים מהמקלחת עם מגבות על החלציים (במקרה הטוב), מחליפים לתחתונים פרחוניים ומתלבשים לפני שבאים להתראיין, קצת צורם ומעלה סוגיות של צנעת הפרט.

בכל מקרה, בין אם מדובר בשחקן הכי זניח ברוטציה או בשחקן הכי טוב בעולם, הוא בדרך כלל יהיה נגיש ויענה על שאלות, מה שכמובן מקבל את העבודה על עיתונאים שלא מכירים את השחקנים באופן אישי ויכולים לשאול שאלות שיעמיקו את זווית הסיקור.

כמובן שיש גם בעיות בNBA. הליגה, למרות הדראפט ותקרת השכר, מאוד בעייתית בשנים האחרונות כשהעונה הסדירה והפלייאוף מרגישים כמתאבן לסדרת גמר שלישית ברציפות בין גולדן סטייט לקליבלנד. כבר כמעט עשור שלברון בונה סביבו קבוצות כוכבים וגם הווריורס החתימו את השחקן הכי טוב ביריבה הגדולה במערב. כך שהכישרון לא מתחלק בצורה שווה בין 30 הקבוצות והתחרויות נפגעת.

גם מצב תקשורת הספורט ממשיך להיות בעייתי. האינטרנט לא רק פוגע בעיתונות הכתובה, אלא גם בבעלי זכויות השידור. Cord Cutting, התנתקות מחברות הכבלים והלווין ומחבילות ערוצים לטובת צפייה ממוקדת, כולל דרך הרשת, זה כבר לא טרנד של צעירים אלא מציאות שמשפיעה על צריכת התקשורת. ESPN שמשקיעה מיליארדים בזכויות שידור, ממשיכה לאבד מנויים ובשבוע שעבר רשת הספורט פיטרה למעלה מ100 עובדים, כולל שדרי NBA וכתבים המסקרים קבוצות פלייאוף בכירות.

הגישה של הליגה לעיתונאים מקצועית ופעם בכמה חודשים לנסוע לסקר משחק NBA זאת חוויה מאוד נחמדה, אבל כעבודה יום-יומית, זה רחוק מלהיות זוהר. מדובר בשעות רבות במרתפים, לצד אנשי התחזוקה והטבחים, פחים וסלים ענקיים של כביסה מלוכלכת. עם כל הכבוד לפפסי חופשי ולארוחה מקופסא, השעות ארוכות ולא נגמרות והימים הפוכים, בטח אם מיד בסיום הכתב צריך לטוס למשחק הבא בעיר אחרת. השחקנים לפחות מקבלים על זה מיליונים, הכתבים, כפי ששבוע שעבר הוכיח, בסכנת פיטורים תמידית וניתנים להחלפה.

יחסים סימביוטיים

אדם סילבר הוא קומישינר פרוגרסיבי מאוד שלא נח על זרי הדפנה וכל הזמן מודאג מאוד מתדמית הליגה. הוא לא היסס בפרשת ההתבטאות הגזענית של דונלד סטרלינג, הוא העביר את האולסטאר מצפון קרוליינה לניו אורלינס בגלל חוקים המפלים את הקהילה הלהט"בית ולקראת סיום העונה הוא כינס את בעלי הקבוצות לדון במגמת מנוחת השחקנים, שפוגע באטרקטיביות העונה הסדירה גם לצופים בבית וגם לקהל באולם, שבא במיוחד לראות את הכוכבים. ככה שיש בעיות אבל יש גם ניסיון מתמיד להשתפר, מה שלאו דווקא קיים בארגוני ספורט אחרים שעושים רפורמות רק כשנחשפת שחיתות שבמשך שנים זועקת לשמיים.

יחסים הסימביוטיים המוצלחים של הNBA עם התקשורת תורמים לריכוך המשברים, מונעים התלהמות פופוליסטית של "לפרק ולבנות מחדש" והופכים את מרבית הביקורת לעניינית ולנקודתית שלא מערערת את יסודות הענף ולא פוגעת בתדמית או בצמיחה הכלכלית של הליגה.

הכותב הוא דוקטורנט ומרצה לתקשורת ספורט במחלקה לניהול ספורט באוניברסיטת טנסי

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות

5 תגובות לכתיבת תגובה לכתיבת תגובה

1.
לכתב. זה לא רק יחס לעיתנאים אלא גם לצופים ולאוהדים
לשמחתי הגדולה יצא לי להיות העונה באורקל ארנה במשחק בית של גולדן סטייט. היות ולא היה לי מה לעשות אחה"צ הגעתי למרגש מיד עם הפתיחה. (משהו כמו שעתיים וחצי לפני השריקה). נדהמתי שנותנים לקהל להגיע ממש עד הפרקט להיות מטרים ספורים מהשחקנים שעושים חימום אבל דואגים גם להיות קצת עם הקהל. לא משדרים ריחוק (ההיפך) והתחושה במגרש והחיבור לשחקנים הרבה יותר טוב ממש שהרגשתי בהרבה משחקים בישראל. דקה הליכה מכל כיסא יש שרותים ודוכני אוכל. והכל מאד נעים ונח. נכון, יש המון כללים של מותר ואסור ויש בדיקות בכניסה והכל נורא יקר (רק החנייה שם עולה משהו כמו 50$) אבל האוהד מקבל יחס וחוויה. לכן לא מפתיע שגם התקשורת זוכה ליחס חם.
n  |  08.05.17