צילום: bidspirit
ה-CASH הקדוש: עולם המכירות הפומביות גילה את חפצי הרבנים
מקטרת של רבי מהמאה ה־19 בחצי מיליון דולר, חלקיק מהחלוק של הבעל שם טוב ב־15 אלף דולר, וקצת קש שעליו עמד, אולי, האדמו"ר מבעלז ב־7,500 דולר: כשעוד ועוד אנשים מחפשים איזו קדושה ועוד ועוד אחרים מוצאים פריטים אזוטריים שאפשר למכור להם, נולד שוק מפתיע שצומח מהר
ביום הכיפורים נוהג האדמו"ר מבעלז — כל אדמו"ר בעתו — לעמוד בבית הכנסת יחף, על מעט קש, "שטרוי" ביידיש. כמה אניצי תבן, זה הכל, משמשים מצע לרגלי הרב. בתחילת אפריל מכר בית המכירות הפומביות ירושלים של זהב פיסות תבן כאלה, שעליהן עמד, לפי המאמינים, האדמו"ר רבי אהרן רוקח בבית כנסת בשכונת קטמון בירושלים ביום כיפור אחד בשנותיה הראשונות של המדינה (הוא מת ב־1957). "כמה חוטים מן הקש הקדוש. נתונים בניילונית. נדיר ביותר. לא הופיע במכירות פומביות מעולם", הכריז דף האינטרנט שיוחד לפריט הנדיר ביותר, הוסיף שמדובר ב"סגולה לשמירה" והוסיף דוגמה למזל הטוב שהקש מביא: אדם שנתפס במכס עם מטבע זר, "מה שהיה אז אסור בתכלית האיסור", נתן לאיש המכס חוט מן השטרוי, וזה שחרר אותו לדרכו. זו הדוגמה היחידה; סגולה? אולי. שוחד? כנראה. קונה אנונימי השקיע בניילונית עם האניצים לא פחות מ־7,500 דולר.
השטרוי של האדמו"ר לא לבד, והסכום לא חריג בענף. בית המכירות קדם, למשל, מציע כעת למכירה פיסת בד קטנטנה המיוחסת לחלוק של הבעל שם טוב, שהוא מעריך את שווייה ב־15-12 אלף דולר, ומקטרת ("לולקע") של "היהודי הקדוש" מפשיסחא, רבי יעקב יצחק רבינוביץ', המוערכת ב־500-100 אלף דולר. האומנם יש לפריטים האלה סגולות רוחניות? והאם הם בכלל אכן שימשו את אותם רבנים ו"קדושים"? לבתי המכירות, שמקפידים על הוכחת מקוריות של הפריטים שהם מוכרים, קשה יותר להוכיח אותה במקרים האלה. אבל במקרים האלה זה גם לא בהכרח משנה, הם אומרים, מי שמאמין — מאמין. וישלם.
אם יוצאים לחפש רוחניות מגיעים למקומות נפלאים
זה שנים רבות שפריטים השייכים לרבנים נמכרים היטב במכירות פומביות; אבל עד לאחרונה הפריטים האלה היו ספרי קודש, מכתבים ולעתים פרטי יודאיקה, לא קש וחלקיק חלוק. ועכשיו הממורביליה הקדושה או אזוטרית, תלוי את מי שואלים, הולכת וצוברת תאוצה.
זה קורה, במידה רבה, בגלל האינטרנט, שמנגיש את המכירות הפומביות ליותר מוכרים ולהרבה יותר קונים, מה שמעודד את בתי המכירות למכור עוד ועוד, כי בסוף מישהו יקנה. "האינטרנט הגדיל את כמות האוכלוסייה שנחשפת לדברים, והרבה בתי מכירות מוכרים כיום הכל, כי אולי מישהו בחו"ל ירצה לקנות, וכך נוצרה רדידות בשוק הזה", מסביר גל ווינר מבית המכירות ווינרס. "צריך לראות איך מתמודדים עם התופעה ומשאירים טעם טוב, כדי שלא תיהפך להיות איזשהו מסחר בדברים שאין להם יד ורגל".
במילים אחרות, יש ביקוש, אז יש היצע, וכולם מרוצים.
"ככל שיש יותר כסף בתחום כך ההיצע גדל", אומר מרון ארן מבית המכירות קדם. "למשל, היה רב ששמו יהודה לאון פטילון, שהיה מקובל וגם צייר, לפרנסתו. בעבר כל ציור שלו עלה מאה דולר, אבל כשהם החלו להימכר כציורים של המקובל פטילון, הצייר הקדוש, המחיר עלה, וכיום ציור נמכר ב־2,000 דולר ויותר. ויש כל מיני כאלה, הסנדלר הקדוש, החלבן הקדוש. החבר'ה האלה היו תפרנים שעסקו גם בקבלה והיום החפץ שאיתו הסנדלר הקדוש תיקן נעליים עולה כסף. הרבה כסף". ואכן, פריטים של הסנדלר, רבי משה יעקב רביקוב, כבר נמכרו בקדם באלפי דולרים (המקובל החלבן, הרב חיים כהן, לעומת זאת, עוד חי ואולי משום כך חפציו עדיין לא נמכרים).
ווינר קושר את העלייה בביקוש ובהיצע למגמה כלל־עולמית של עניין גובר ברוחניות: "אנשים מחפשים אותה באמצעות חפץ מסוים שהיה קשור לאדם רוחני או בבעלותו. כל הנושא הזה תופס תאוצה ואני צריך לספק את זה. יש שיגידו שהצדיק הוא צדיק אבל הכלי הוא רק כלי, הוא חומר, אך יש כאלה שמאמינים שחפץ שהיה ברשותו של אדם צדיק נהיה משהו מיוחד, יש בו קדושה. הרבה אנשים שהם אפילו לא בצד החסידי אוהבים ומחפשים את הדברים עם הסגולות האלה וזה תופס יותר ויותר מקום בעולם המכירות".
כך, הקטלוגים של בתי המכירות מדגישים את אותן סגולות מיסטיות, גם אם הן נשמעות קצת הזויות. ה"לולקע" של "היהודי הקדוש" (שמת ב־1813), למשל, מוצגת בקטלוג של קדם כקשורה לכוחות על־טבעיים ולהצלחה כלכלית. "ידוע כי גדולי החסידות היו מייחדים ייחודים בעישון הלולקע, ופועלים על ידי כך תיקונים נשגבים, נפלאות וישועות", נכתב שם, ואחר כך בא פירוט נרחב, כולל ציטוט מהיהודי הקדוש שמעיד כי "בעת עשנתי בלולקי הלז פעלתי טובות גדולות ולמדתי להוריד שפע קודש לישראל". ממש עושה חשק לחזור לעשן.
גם פילטר הסיגריות של הרב יצחק כדורי, "זקן המקובלים", שווק כחפץ ש"שימש אותו כדי לתקן נשמות החייבות שריפה וכדומה, ובשמים המלאכים מרוצים מכך שהוא מעשן". מחיר הפתיחה של הפילטר בבית המכירות ווינרס במכירה בשנה שעברה היה 1,000 דולר; הפילטר לא נמכר. כך שלא תמיד יש שוק, ולעתים בהחלט ישנה ביקורת. כשבדצמבר בית המכירות ירושלים של זהב הציע למכירה את משקפי השבת של "החזון איש", רבי אברהם ישעיהו קרליץ, כתב גולש בפורום חרדי שנקרא "אוצר החוכמה": "לאן הידרדרנו? וכי חפצי 'קדושים' נוצריים אלו? מה ערך יש למשקפיים של החזו"א? גם תחתונים שלו עוד מעט ימכרו? זה טירוף מערכות. היפוך דרך התורה". אחדים הביעו הסתייגות גם הם, אחרים הזכירו "סיפורים מפורסמים", על עיוור שהרכיב משקפיים של רבי "ואורו עיניו", קירח שחבש את כובעו של רבי אחר "ושערותיו החלו שוב לצמוח". בין הספקנים המסויגים לסיפורים המפורסמים, השוק הכריע: המשקפיים של החזון איש, שמחירם ההתחלתי היה 2,000 דולר, נמכרו ב־17 אלף דולר.
השאלה אינה אם סיפור אמין, אלא אם יש מי שמאמין
האגדות הנלוות לפריטים הללו מחפות על פי רוב על היעדר קורות חיים מהימנים (פרובננס) למקוריותו של החפץ. פרטי היודאיקה המסורתיים יותר — כוס קידוש, פמוטים וכו' — מלווים במסמכים או בחריטה המעידים על המקור, וגם באיגרות ומכתבי צדיקים אפשר להוכיח מהימנות. אבל בכל הנוגע לחפצים שנמכרים לאחרונה, יש קושי לאמת שהם אכן שימשו את מי שהם מיוחסים לו. "כל אחד יכול להגיד שיש לו משהו של רבי. צריך להפעיל הרבה שיקול דעת, אז אני משתדל לבדוק ככל האפשר. עכשיו למשל מישהו אמור להביא לי גלימה של הבאבא סאלי, ואני מחכה לראות אישור של המשפחה שזה שלו; אם כן, זה יכול להימכר באלפי דולרים במכירה הקרובה שלנו", אומר ווינר. "לצערי ככל שמכירת חפצים כאלה תופסת יותר תאוצה ויש יותר ביקוש, גם זייפנים וגנבים למיניהם מגיעים לתחום, למשל מצאנו הרבה זיופים בסידורים המיוחסים לרב כדורי. צריך מאוד מאוד להיזהר. אבל גם הקונים לא מחפשים ודאות של מאה אחוז; זה כמו בזוגיות — בן אדם פוגש אשה שמוצאת חן בעיניו, הוא יודע שיש לה מגרעות אבל יש לה גם הרבה מעלות והוא מסתפק בזה".
ווינר מספר למשל על הדולרים של הרבי מלובביץ', מנחם מנדל שניאורסון אדמו"ר חב"ד, שמדי שבוע היה מחלק שטר של דולר אחד לכל אדם שבא לקבל ממנו ברכה. "את יכולה להיכנס לאיביי ולקנות דולרים מהשנים האלה ולהציע אותם כדולרים של הרבי, זה עסק לא רע. כשמציעים לי דולר כזה אני בודק אם כתוב עליו משהו שיאשר, או מבקש מכתב שבו מתואר מי קיבל את הדולר ורואה מי הבן אדם הזה, אם אפשר לסמוך עליו, ואם למשל השטר הגיע מחסיד של הרב אז אני יכול להסתמך על זה. וכבר מכרתי דולר כזה בכמה מאות דולרים (יחד עם שטרות נוספים. בבית מכירות אחר שטר יחיד כזה נמכר ב־750 דולר — ד"ג), כשהיה לי מכתב ואסמכתא מאיפה הוא הגיע. אבל בלפחות חמש פעמים אחרות סירבתי למכור דולרים שלא הייתי בטוח שהם מהאדמו"ר. בסופו של דבר מה שקובע זה האמון של הקונה שהפריט אכן הגיע מאותו אדם".
ווינר מספר שפיסת הבד מהחלוק של הבעל שם טוב הוצעה לו לפני שהגיעה למכירה בקדם, אך הוא ויתר עליה בגלל חוסר היכולת לאמת את מקוריותה, במיוחד כשמדובר בפריטים ישנים כל כך (הבעש"ט מת ב־1760). מרון ארן מקדם מאשר שלא היה לו אמצעי לאמת את העניין, ואומר שזו שאלה של "עד כמה אני מאמין למוכר. אנחנו יחסית סלקטיביים בדברים האלה והיו לא מעט פריטים שסירבתי לקחת ונמכרו בבתי מכירות אחרים, כולל ווינרס. מבחינתי זה בעיקר היושר של המוכר. ואם הוא סוחר, אני עושה חמישה צעדים אחורה. הסיפור סביב הבעש"ט נשמע לי אמיתי, אני כותב הכל בקטלוג — והקונים ישפטו".
ואמנם, בתיאור של פיסת הבד נכתב איך עברה מדור לדור במשפחת רבנים ידועה, תמיד מלווה בסיפור שלפיו הגיעה מהחלוק שלבש הבעש"ט "מאז היותו בן 26 עד פטירתו בגיל 60". והספק לגבי המהימנות ניכר בהערכת המחיר הנמוכה (עד 15 אלף דולר); אם היה אפשר להוכיח שאכן מדובר בחלק מבגדו של הרב, מסכימים גם ארן וגם ווינר, הרי שמדובר בפריט שאין לו מחיר. המקטרת של היהודי הקדוש, שהגיעה עם פרובננס אמין יותר, כבר תומחרה בהתאם — עד חצי מיליון דולר. ארן מאמין שהיא תימכר בסכום גבוה עוד יותר.
מה ההבדל בין זה לבין קניית גיטרה של ג'ימי הנדריקס?
עד כמה הממורביליה המקודשת שונה משוק המזכרות המשגשג שבו אנשים משלמים סכום נאה תמורת רטייה של משה דיין (שהוצעה למכירה באיביי בעבור 58 אלף דולר) או סכום גבוה על חליפה של אלביס פרסלי? (שנמכרה ב־105 אלף דולר)? "זה שונה", אומר ווינר נחרצות, "כי אדם שקונה את המעיל של פרסלי מבין שזה היה המעיל שלו וזהו, פה זה מתחיל ופה זה נגמר. אדם שקונה כוס קידוש שהיתה שייכת לבאבא סאלי — בכל שבת או חג יקדש עם הכוס הזאת ויהיו לו עוצמות רוחניות גבוהות יותר, על פי אמונתו כמובן, ואם הוא יתקע בשופר או ילבש את הגלימה של רב קדוש, הוא מתקדש".
"גל הוא דתי, אז מטבע הדברים גיטרה של אלטון ג'ון מבחינתו היא לא כמו כוס לקידוש של הבאבא סאלי", אומר ארן, "אבל אני מוצא דמיון רב בין הדברים. כשאתה מעריץ אנשים יש בזה גם צד מיסטי, גם אם מדובר בגיטרה של הנדריקס. זה ריגוש — אני בטוח שכשפול אלן (מייסד מיקרוסופט שקנה את הגיטרה שעליה ניגן הנדריקס בוודסטוק ב־1.2 מיליון דולר — ד"ג) החזיק את הגיטרה היתה לו תחושה מדהימה. יש אפילו כאלה שקונים היום פריטים, למשל ממחטה שמדונה השתמשה בה, מכיוון שהם מאמינים שהדנ"א שנמצא עליהם ייהפך בעתיד לנכס ממשי, אולי ישמש לשיבוט, וזה לא מדע בדיוני. יש לנו קליינט שהוא אספן של שערות של מפורסמים. אם תביאי לי שערות מהזקן של הרצל, שנינו מסודרים. אם יש פרובננס, יש בזה כסף גדול. אז זה לא חדש, ולאו דווקא יהודי".
30 תגובות לכתיבת תגובה