צילום: bigstock
מי יעזור לעוזרים המשפטיים?
העוזרים המשפטיים נאבקים במדינה נגד קציבת כהונתם לשמונה שנים מקסימום. הקרב שהגיע לבג"ץ מפלג את המערכת המשפטית
1. השביתה הכואבת: הזדמנות לשופטי בג"ץ
מאבקם של העוזרים המשפטיים הגיע לבג"ץ. יו"ר ועד העוזרים המשפטיים עו"ד שרית טוביס מובילה מאבק חסר פשרות בהנהלת בתי המשפט ובנשיאת העליון מרים נאור. סלע המחלוקת הוא קציבת העסקתם לשמונה שנים מקסימום. השאלה בתמצית: למה עובד שאין טענה לאיכות עבודתו, צריך ללכת הביתה רק בגלל שכהונתו נקצבה מראש?
המאבק הזה עבר כבר שני גישורים, פסקי דין של בית הדין לעבודה וגם הפגנה רועשת לפני היכל המשפט בתל אביב. אבל הצעד הכואב, במיוחד לשופטים, הוא השביתה שנמשכת כבר כחודש. הסובלים העיקריים הם שופטי בית המשפט העליון שעמוסים במיוחד. וכעת התגלגלה לשלושה מהם, יורם דנציגר, נועם סולברג ואורי שוהם, ההזדמנות לטפל בסכסוך במסגרת עתירת העוזרים לבג"ץ נגד פסק הדין של בית הדין הארצי לעבודה שאישר את קציבת הכהונה.
ביום רביעי בשבוע שעבר התייצבו בפניהם הצדדים: העוזרים וההסתדרות באמצעות עורכי הדין ארנה לין ואיריס ורדי ומולם המדינה - הנהלת בתי המשפט, האוצר ונציבות שירות המדינה - באמצעות עו"ד דורון יפת מהמחלקה לדיני עבודה בפרקליטות.
כבר בתחילת הדיון הבהיר השופט דנציגר שאין בכוונתו לנהל כאן דיון משפטי, והציע הידברות אינטנסיבית ללא תנאים מוקדמים, עם או בלי עזרת מגשר. הצדדים לא מיהרו להיענות. קודם צריך להתגבר על הפיל שנמצא בחדר - "הקציבה". המדינה מתעקשת עליה, עבור העוזרים היא סדין אדום.
2. הקרב על הקציבה: פיצוץ על משך קציבת הכהונה
"למדינה יש פסק דין של בית הדין הארצי ולכן טבעי שתעמוד עליו", אמר יפת. "פסק הדין קבע שיש למדינה סמכות לקצוב, אבל האם היא חייבת לקצוב? אין בשירות המדינה אח ורע לקציבת כהונה של עובדים, למעט במשרות בכירות ביותר", השיבה לין.
השופט שוהם: "כל צד ננעל ולא מוכן לזוז מילימטר. המדינה עומדת על 'קציבה', העוזרים מסכימים ל'משרת אמון ללא קביעות'. זה לא כזה מסובך כמו שאתם מציגים את זה".
השופט סולברג: "צריך לברוח מהקציבה". והשופט דנציגר מצביע על הנתיב: "תדברו על 'משך הכהונה ואופן הפסקתה'". אבל, כשניסח את ההחלטה חזר ל"קציבה" וכתב: "העוזרים המשפטיים... מסכימים לקציבה מוסכמת של תקופת כהונתם ולדרכים מוסכמות לסיום הכהונה". מבחינת השופטים, כל עוד לא ננקב משך הקציבה - ל־20 שנה, למשל, העוזרים היו מסכימים - אין בעיה. לעוזרים דווקא יש בעיה, לין מסרבת לנוסח, ויום הדיונים מתפוצץ. למחרת, יום חמישי, משפרים השופטים את ההצעה ומחליפים את ה"קציבה" ל"קביעת קדנציות מוסכמות למילוי התפקיד ולקביעת דרכים להארכתן ולסיומן".
מדוע המדינה מתעקשת על קציבת הכהונה? חלק מהנימוקים מטילים דופי בשופטים שנרתעים מלפטר עוזר. נימוק אחר נעוץ במדיניות הממשלה שלא להגדיל את מצבת עובדי המדינה. לפני כעשר שנים, כשעלה רעיון השימוש בעוזרים ככלי עזר אפקטיבי לשופטים, הם הוצגו לאוצר כ"מתמחים משודרגים", במספר מצומצם, בעיקר לבית המשפט העליון. וכמובן הודגש האופי הזמני, כי ממילא אופק ההעסקה בעליון קצר יותר. אלא שבהדרגה גדל מספרם של העוזרים, שהוקצו בהמשך לכל השופטים ומספרם כיום מגיע ל־650 וחלקם מצפה לטווח העסקה ארוך יותר. ברור שאילו הוצג לאוצר מלכתחילה שיש לקלוט 650 עובדים חדשים לשירות המדינה, זה לא היה קורה.
מהצד השני, מוסכם שמדובר בעובדים במשרת אמון ללא קביעות שניתן לפטרם. וכאן משתלב האינטרס התעסוקתי של העוזרים עם העיקרון שההסתדרות נאבקת עליו - שלא ניתן לקצוב כהונה לעובד שעושה מלאכתו נאמנה.
3. נאור נגד העוזרים: לא רוצה לראות עוזר ל־20 שנה
הצד המעניין במקבילית הכוחות הזו הוא עמדת נאור שניצבת איתן לצד המדינה נגד העוזרים. גם היא לא רוצה לראות עוזר משפטי שמכהן עשרים שנה. השופט דנציגר, במקום להשקיע מאמצים ולשכנע את הצדדים באולם, יכול היה לסור ללשכתה ולשכנע אותה לקדם פתרון. אלא שנאור, בשלב זה, לא רוצה לשמוע מהעוזרים. מבחינתה, הם ידעו על מה חתמו, לאן נכנסו ולכמה זמן. דנציגר וחבריו ימשיכו היום במאמצי התיווך, ואם יתייאשו הם תמיד יכולים לכתוב פסק דין שבו ייקוב הדין את העוזר. ואולי להפך.
תגובה אחת לכתיבת תגובה