גירעונות בתי החולים - לא גזירה משמים

בתקופה האחרונה מפנה משרד האוצר אצבע מאשימה אל עבר מנהלי בתי החולים בכל הנוגע לגירעון התקציבי איתו הם מסיימים את השנה. בשבועות האחרונים אף נשמעים קריאות על ניהול כושל והצמדת חשב מלווה לכל מנהל בית חולים, הנמצא בגירעון, שיעזור לו לעמוד ביעדי הממשלה.

הביקורת הציבורית המתמשכת מתייחסת לתורים הארוכים לטיפולים, למשך המתנה ארוך במיון ולחולים הנאלצים להתאשפז במסדרון בתנאי צפיפות מחפירים. אבל מתברר שהגמל לא רואה את דבשתו. מי שסוגר את הברז התקציבי ומכניס את מנהלי בתי החולים בעל כורחם לגירעון הוא דווקא משרד האוצר. והגיע הזמן להבין למה.

התקציב עבור בתי החולים נקבע בתוכנית העבודה השנתית. עד כאן מקובל. מכאן הבעיות רק מתחילות. משרד האוצר מתקצב מראש את בתי החולים בחסר של 800-700 מיליון שקל, ועם זה הוא מצפה מהמנהלים לעמוד ביעדי התקציב.

משרד האוצר למעשה מרעיב את מערכת הבריאות, אבל מצפה ממנה לעמוד בדרישות בלתי הגיוניות. הוא מתפאר בתוכניות חדשות ויוצא בהצהרות על קיצור תורים ו'פול טיימרים', אבל לא דואג לתקצוב מתאים. פקידי האוצר מתעסקים במספרים ובדיאגרמות בזמן שאנחנו מתעסקים בחיי אדם. הם קושרים לנו את הידיים מאחורי הגב, ואז בעזות מצח טוענים שהבעיה היא אצלנו ונובעת מניהול כושל.

התקציב השוטף של בית החולים ברובו 'צבוע'. כלומר, משרד האוצר מגדיר תקציב לכל סעיף בפעילות, כמו תקציב למכשור רפואי, עלות לניתוח כזה או אחר, וכן הלאה. ברגע שמנהל בית החולים ניצל את התקציב של אותו הסעיף, וזה קורה מהר יותר ממה שאתם חושבים, הוא אמור לצעוק 'זהו, אין לי יותר ממה לתת אני סוגר את הפעילות'. אבל למציאות תוכניות משלה. בהיעדר כסף, מנהל בית החולים נאלץ למצוא דרכים יצירתיות כדי לקושש תרומות ולגייס משאבים, וכן בדרך כלל הוא גם מכניס את היד לתוך הכיס של בית החולים והתוצאה היא - גירעון.

איך נוכל לומר בלב שלם שהחולה במרכז

ההוצאה הלאומית לבריאות אינה ממריאה מזה שנים. נהפוך הוא. משרד האוצר לא מתקצב כראוי את בתי החולים ביודעין. וכאן אולי אפתיע אתכם, אין כמעט בית חולים שלא נמצא בגירעון. 

בהיעדר כספים, מנהל בית החולים, שנשבע להציל חיים, עושה הכל כדי שהחיסכון של משרד האוצר לא יבוא על חשבון החולים. הוא עומד בכל שנה מול שוקת שבורה. הדילמה שלו היא עצומה. יש יעדים תקציביים בהם הוא צריך לעמוד ויש חולה שמגיע לו לקבל את הטיפול הטוב ביותר, ולא פעם הצדדים הללו מתנגשים האחד בשני. צו המצפון שלנו לא נותן לנו להזניח את המגיע לחולה. אחרת איך נוכל לומר בלב שלם - שהחולה במרכז - מטבע לשון אותו קבע משרד הבריאות, ובצדק רב!!

והמרכז נמצא בכל מקום, לא רק מגדרה לחדרה. לפריפריה מגיע לא פחות אם לא יותר. אז אנחנו פונים לאפיקים אחרים רק כדי שנוכל להעמיד את החולה על הרגליים במקום להשכיב אותו על מיטת אשפוז במסדרון. אנחנו נאבקים כדי לקנות טכנולוגיה חדשה, משפרים את כל מדדי האיכות, משכנעים רופאים מהשורה הראשונה להצטרף לשורותינו בשם האידיאולוגיה (שלמזלנו עדיין בחינם), מקדמים מלונאות לרווחת החולים ומשפחותיהם - עושים קסמים רק כדי שנוכל להסתכל למטופלים בעיניים ולהוכיח להם שאנחנו עומדים בדרישות שמגיעות להם. וכל זה עולה כסף שלציבור החולים מגיע.

אם מדיניות האוצר לא תשתנה הגירעונות לעולם יהיו חלק מעתידו של בית החולים. וכמו תמיד, החולים הם שישלמו את המחיר הכבד. השלב הבא הוא כבר בלתי נמנע - קריסה, חוסר יכולת לעמוד אל מול הדרישות והרבה תסכול. יש צורך בתוספת של כמיליארד שקלים כדי להבטיח רפואה שתכבד את הציבור שלה. בל נהרוס אותה במו ידנו!!

לא ייתכן שבשנת 2017 העולם כולו אץ אל עבר העתיד בזמן שמערכת הבריאות נשרכת הרחק מאחור. ויפה שעה אחת קודם.

ד"ר חזי לוי הוא מנהל המרכז הרפואי ברזילי אשקלון ויו"ר פורום מנהלי בתי החולים בישראל