ההצגה "1984" בתיאטרון הבימה - לאנשים חושבים

תיאטרון הבימה מעלה עיבוד ל־”1984” מאת ג’ורג’ אורוול בבימוי עירד רובינשטיין.

68 שנה לאחר פרסומו, הרומן הדיסטופי־נבואי של ג’ורג’ אורוול מטריד ברלבנטיות שלו. בעידן טכנולוגי שבו גופים ביטחוניים מצותתים אחר תנועותיו המקוונות של הפרט ועוקבים אחריו, בעולם שאינו שבע ממלחמות, מכור לתוכניות ריאליטי וטרוד בדיון אם החדשות הן Fake או “עובדות אלטרנטיביות”, נדמה שחזונו של אורוול לא רחוק מהמציאות. למעשה, מתעורר חשש שלעולם לא נגיע לרגע שבו הסיוט הדיסטופי שלו יפסיק להדהד.

קבוצת קוראים בימים של פוסט־שלטון המפלגה נחשפת לרומן “1984”, מתמקדת בו ומגלמת את דמויותיו.

כך נחשף הקהל באולם התיאטרון לגיבור הסיפור, ווינסטון סמית, שחי בעולם קודר שבו אנשים, פעולות, שפה ומחשבות נשלטים בידי מפלגה טוטליטרית הדורשת מנתיניה להתיישר על פי האמת שלה (2 + 2 יכולים להיות 5, אם כך תרצה המפלגה) - ובראשה עומד “האח הגדול”. 

אלכס קרול ואושרת אינגדשט מתוך ההצגה 1984 | צילום: ז'ראר אלון

המפלגה שואפת למחוק את עברם של האנשים, ובאמצעות ביטול מילים להכחיש את קיומם של מושגים שאינם נוחים לה, כמו "חופש". הם יוצרים “דיבורחדש“ המצמצם את אוצר המילים, כדי לצמצם את היקף המחשבה, ומעודדים “דוחשבה”, שהיא חשיבת דבר והיפוכו בעת ובעונה אחת.

בעולם שבו מלחמה היא שלום ובורות היא כוח, מנסה ווינסטון למרוד במפלגה, אף שהוא עובד בשבילה. בהיותו אדם חושב, מתאהב וכותב יומן (“אדם מחליט לכתוב, בתקווה לשנות את העולם”), פעילותו הבלתי חוקית נחשפת והוא נתפס בידי מנהיג המפלגה, שמבטיח “להיפגש במקום שאין בו אפלה”, אך לא מקיים.

הסבת הרומן המכונן לבמה היא אתגר גדול, והגרסה המועלית בהבימה עומדת בו בהצלחה רבה. זה מתחיל בעיבוד המעניין של רוברט אייק ודאנקן מקמילן, שהעניקו חשיבות לנספח המופיע בסוף הספר, המתייחס לעקרונות השפה. מטרתם היתה לסחוף גם את הצעירים, שטרם קראו את הרומן, ובו־בזמן לדבר גם אל מי שכבר קראו אותו עשרות פעמים, והניסיון בהחלט מוכיח את עצמו.

רובינשטיין יצר הצגה שהיא מלאכת מחשבת - מהטיפול בטקסט, דרך תפיסת הבמה, הווידיאו ארט המעולה, העבודה עם השחקנים ועד אחרון אביזרי הבמה.

“1984” היא הצגה מכווצת בטן, מדכאת ומבריקה, שבה אלכס קרול, המגלם באופן מרתק את ווינסטון, מצליח לשמור על ניצוץ אנושי בעולם שבו היסודות החברתיים השליליים מכרסמים כל חלקה טובה. אנסמבל השחקנים המרשים שלצדו מתמסר ליצירה ועובר איתו את המסע המדאיג והמפחיד, בתרגומו הקולח של אלי ביז’אווי. גיל פרנק המצוין הוא אובריאן, שליט המפלגה החלקלק, ואושרת אינגדשט נפלאה כג’וליה, שיחד עם ווינסטון מנסה למוטט את המפלגה בעזרת מהלכים קטנים של חוסר צייתנות (אורגזמה, למשל). אורי הוכמן, דוית גביש, בן יוסיפוביץ’, נדיר אלדר ושחר רז מגלמים בכישרון רב ובעבודה הרמונית את הדמויות הנוספות.

אולם ברטונוב האינטימי מקרב את הקהל למתרחש ומאפשר לו להקיף את הבמה משלושה כיוונים. התפאורה של פולינה אדמוב היא יצירת מופת של קוביות זכוכית מודולריות. בתחילה הן הכלוב שבו ווינסטון סגור, ובהמשך הן מכילות את זיכרונותיו. הבמה מעוצבת על בסיס חוויה אישית של הבמאי מהצבא, מסגרת אגרסיבית עם מעט מאוד זהות עצמית, שאותה הוא מכנה קובייה אפורה וגדולה.