אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
בתנועה: קוקו שאנל הבוכרית איור: שמרית אלקנתי

בתנועה: קוקו שאנל הבוכרית

סיור בכפכפים בשכונת שפירא, החצר האחורית המוזנחת של תל אביב, שגילתה החודש שהיא בעצם מתחם טרנדי לאניני חך

25.05.2017, 09:42 | יובל בן עמי

בשנת 1994 הוכרזה תל אביב אתר מורשת עולמי, ואוצרות אדריכלות הבאוהאוס שלה התגלו לעולם. העיתונאי דורון רוזנבלום פרסם אז רשימה בעיתון “הארץ”, משועשע מכך שהכרך הקובייתי והמתקלף הוא בעצם יצירת מופת שאפתנית. "בדומה לקבצן עוטה שק", כתב רוזנבלום, "שנודע לו שהוא בעצם שנים לובש גלימה של קוקו שאנל ומאז הוא זוקר זרת גם באוכלו מתוך קופסת שימורים, כך חשים תושבי תל אביב עם פתיחת אירועי הבאוהאוס".

השבוע גם אני הרגשתי כמו אותו קבצן, כשנתקלתי בכתבה של האתר מאקו, שבה דירגו מאה שפים את המסעדות האהובות עליהם בישראל. בצמרת הרשימה, מתוך 20 המסעדות שזכו לדירוג הגבוה ביותר, היו היכלות של מטבח יצירתי ושאפתני, ארמונות של בישול מסורתי בינלאומי הדוק ומוקפד, וגם אחת — מסעדת חנן מרגלן.

שו חנן מרגלן? חנן שלנו שמעבר לפינה? המסעדה הבוכרית הקטנה שבמעמקי שכונת שפירא מעוטת היכולת? היא הגיעה למקום 15 המכובד? עם השלט משנות השבעים? עם מפות השעוונית? עם ערימת גיליונות "בוכרה שלנו" ליד הקופה? וואללה, כנראה אני לובש שאנל.

 , איור: שמרית אלקנתי איור: שמרית אלקנתי  , איור: שמרית אלקנתי

בשפירא, נהג כשפיראי. לכן כדי לחגוג את המאורע ההיסטורי יצאתי לאכול מנטו, כשאני לבוש לפי קוד הלבוש המקומי: בכפכפים. הדרך לשם קצרצרה ומקסימה. מרדכי השכן יושב בחוץ בכל יום ומתחמם בשמש. אני מתכוון להחליף איתו ברכות, אבל הוא מנמנם. מעבר לרחוב כמה מחבריו מתקנים אופנועים עם סירות. נראה לי שזה המוסך היחיד בארץ שבו מטפלים באוצרות כאלה, חלק מהם מתקופת המנדט.

ככל שאני מתקרב למסעדה, כך ההיגיון שבהכללתה ברשימה הולך ומתחדד. בסך הכל, לחיים בשכונה חבוטה של דרום תל אביב יש היבטים של יוקרה. פעם גרתי במרכז העיר וקניתי לחם בניילון ממרכול. היום הלחם שלי נאפה באותו יום במאפייה שכונתית קטנה. פעם התפשרתי על איכות הירקות, בשכונה שעשרות מבתיה הוסבו למלונות בוטיק וירקניה ירדו מנכסיהם. היום אני מוקף בעגבניות וכרוביות טריות. אלה חיים!

במסעדה מצטרף אליי ידידי דימי. כמו הבוכרים המקוריים של שפירא, גם הוא יליד ברית המועצות, אבל מדובר בקיצון תרבותי וגיאוגרפי הפוך: דימי הוא פטרבורגי, כלומר רוסי במובן הכי אירופאי של המילה. וממש כמו שאשכנזי ישראל גילו את הבישול המזרחי והתמסרו לו, כך הוצפה רוסיה במשך השנים במסעדות קווקזיות ומרכז אסייתיות. החיים הרי ריקים בלי כוסברה. אנחנו מתיישבים ומרביצים הזמנה.

כשמגיע שלב הגרעפס, אני מבין שהרשימה עם דירוג המסעדות של השפים פספסה את כל המנות הכי טובות באמת — טעות שהקבועים של המסעדה לא היו עושים: מרק הלגמן טעים, אבל הדושפרה לוקח; המנטו נהדרים, אבל הבצלים הממולאים הם פשוט אמברוזיה; רק טירונים יילכו שולל אחרי שיפודי השקדים והקבאב, במקום לבחור בשיפודי הסלמון וכנפי העוף; והחמור מכל, הם פסחו על ההברקה האלמותית ביותר של המקום: צ'יפס עמוסים בכוסברה ושום.

יצאנו שבעים החוצה מהמסעדה. מרדכי הבחין כנראה שנרדם ברחוב והלך הביתה לשנ"צ. המוסך נסגר גם הוא, ושלווה שרתה על הכל. ברחוב מסילת ישרים עברנו על פני קשישות בוכריות שלראשן מטפחות, פליטים אריתראים צעירים על אופניים חשמליים ופוסטרים לאירוע החזרה בתשובה של חב"ד. השכונה הזאת נראתה לי בעבר מפחידה. כל שכונות הדרום. כנער הייתי מביט דרומה מדרך יפו ותוהה אילו אנשים חיים ברחובות האלה ואיך, ופוחד לחצות את הרחוב ולגלות.

הדרום עדיין קשה. לא לי, האשכנזי שבא מחופים מפנקים ועוד עשוי לשוב אליהם, אלא לאלפי משפחות נאבקות, לנשים בזנות, למכורים. אבל יש הרבה אור בתוך הצל, וכשטועמים אותו לא רוצים לשוב צפונה. כשהכרתי את אשתי, היא גרה בתוך דירת קובייה בשכונת התקווה, בתוך שאון רחוב אינסופי, ליד מגרש חנייה שהיה למשתנה ובשכנות לאשה שחיה בזוגיות מאמללת ואלימה. אבל היתה שם גם אנג'לי, ילדה אריתראית קטנה ונודניקית שהיתה באה לשרוץ בדירה, כמו קריימר שפשוט נכנס בדלת. ואם הדלת היתה סגורה, היא נופפה בחלון עד שפתחנו לה. בפנים היו לה צבעים וניירות לצייר עליהם, והמון תשובות להמון שאלות. איכשהו אנג'לי ניצחה את התקווה.

השפים מדירוג המסעדות באים לדרום המוזנח כנראה רק לביקורים מזדמנים. כיף להם וזה נהדר, אבל הם מפסידים את העיקר. הם לא מכירים את אנג'לי ולא את מרדכי. הם לא חוזרים הביתה בערב דרך הגינה, כשהצופים עושים פעילות, ורואים ילדים בכל הצבעים עושים שטויות יחד. הם לא מתעוררים לקול תפילות, ובטח לא רושמים במכולת. אפשר לומר מה שרוצים על שכונת שפירא. אני בעצמי זקוק לעוד זמן בתנור איתה. ובכל זאת אני כבר יכול לזקור אצבע גאה מעל פחית השימורים. השכונה הזאת, שהכל מתערבב בה, היא פלא. לפחות מקום 15 ברשימת המקומות הכי טובים לגור בהם.

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות

4 תגובות לכתיבת תגובה לכתיבת תגובה

3.
תיקון: פליטים אריתראים צעירים על אופניים חשמליים "גנובים"
כן. אם כבר הזכרת...למה להסתיר? גנובים מאזרחים ישראלים. ואף אחד לא רצה ללכת לחפש אותם כי מפחדים להסתבך עם אנשים כאלו. אבל האנשים האלו חיים ליד אזרחי ישראל שהם החלשים בחברה. החזקים, הפריבלגים פשוט זנחו אותם. נוח להם שהארתראים ימשיכו לתחזק את מסעדות היוקרה שלהם והבית קפה בשישי בצהרים. העיקר שיסיימו את המשמרת וילכו לישון בדרום תל אביב ליד הזקנות שלאף אחד לא אכפת מהן. המוסר הלבן מת. המוסר העכשוווי היא לוודא שיהיה מי שיכין לנו סושי וישטוף כלים.
ALAN  |  30.05.17