תובענות ייצוגיות – בעד תשלום אגרה ובעד הטלת הוצאות

חוק תובענות ייצוגיות נחקק בשנת 2006 ומאז עבר תיקונים שונים כשהאחרון התקבל בחודש אפריל 2017 בעניין הזכות לעבודה בישיבה. מטרת החוק הוגדרה בסעיף 1 ולפיו יש לקבוע כללים אחידים לשם שיפור ההגנה על הזכויות ולקדם מחד הנגשה לסוגי אוכלוסייה המתקשה לפעול כיחידים ומנגד לעמוד על ניהול הליך והוגן בדרך זו. אלא שבמשך הזמן, כך נדמה, הפך מכשיר התובענות הייצוגיות ככלי ל'איום' על תאגידים ובעיקר על עסקים קטנים ובינוניים.

מחד, מטרתו של החוק ברוכה ומאפשרת כלי נוסף להבטחת היעילות הכלכלית והגינות צרכנית, מנגד, המציאות מלמדת כי כמות תובענות הסרק המוגשת כנגד תאגידים באמתלות שונות הינה גבוהה ולא מייתרת את פניית התאגיד עצמו לייעוץ משפטי, דבר המוביל להוצאות רבות נוסף על הפגיעה העסקית והתדמיתית שמתרחשת תוך ציון פרט הגשת התביעה לעיתים קרובות בדירוג והשפעה על דירוג איכות למתן אשראי לדוג'.

כך, למשל, מוצאות עצמן לעיתים חברות בינוניות שמייבאות ומשווקות מוצרים ומנהלות הסכמי סחר בינן לבין המפיץ או המקבל, נכנעות לדרישות התובע תוך חתירה להסכמי פשרה והסתלקות בשלב מוקדם ולו על מנת לא להיחשף לסיכון בו יאלץ התאגיד גם לשאת בעלויות הכרוכות בניהול ההליך מבחינת ייצוג משפטי מטעמו, וגם בעלויות נוספות הקשורות במקום ההפצה והחרב התלויה והעומדת של האפשרות כי התובענה תתקבל בסופו של דבר בסכום כזה או אחר גם אם "העוול" לא ממשי.

כידוע, לאחרונה בעקבות תופעה זו ולאחר סקירת המצב והתייעצות עניפה, הוחלט על ידי שרת המשפטים איילת שקד, לחייב את מגישי התובענות בתשלום אגרה תואם לערכאה המשפטית אליה מוגשת התובענה בהתאם לכללי הסמכות העניינית הקיימים.

בבסיס תזכיר החוק שהוגש לעניין הטלת החובה לתשלום אגרות הצפויות להשתלם על ידי מגישי הבקשות, עומד עניין תובענות הסרק הגוזלות זמן השיפוטי תוך הקלות הבלתי נסבלת למדי של התעמרות המבקשים ותוך ניצול כלי הבקשה לתובענה ייצוגית לרעה, עניין שמצא ביטוי גם בפסיקת בתי המשפט (ראה והשווה: רע"א 3489/09 מגדל חב' לביטוח נ' חב' צפוי מתכות עמק זבולון בע"מ) וכך נכתב בדברי ההסבר בתזכיר החוק:

"...התכלית השנייה היא הפחתת תובענות סרק וצמצום שיעורן ביחס לכלל התובענות הייצוגיות המוגשות לבתי המשפט. לא ניתן לקבוע מה שיעורן של תובענות הסרק המוגשות כיום, אולם ניתן ללמוד על קיומן ממספר הסדרי ההסתלקות הרבים, בהם לעיתים נטען במפורש כי בקשת ההסתלקות נובעת מהיעדר עילת תביעה. כפי שעולה ממחקר אמפירי שביצעה מחלקת המחקר של הרשות השופטת, הסתלקות התובע לפני אישור התובענה כייצוגית היא סיבת סגירת התיקים השכיחה ביותר. הגשתן של תובענות סרק יוצרת הרתעה עודפת בקרב נתבעים, מחייבת אותם בהוצאות כספיות לצורך ניהול ההליכים, ומבזבזת כספי ציבור בניהול הליכים משפטיים שלא לצורך בבתי המשפט. מטרת החוק היא לעודד הגשת תובענות ייצוגיות ראויות ומבוססות עילה, תוך צמצום תובענות הסרק המוגשות לבית המשפט, אשר אין בהן כדי לקדם את תכלית החוק."

(מתוך דברי ההסבר לתזכיר תקנות בתי המשפט (אגרות) (תובענה ייצוגית), התשע"ז- 2017, הדגשה אינה במקור).

עמדה זו, כך נראה, מבקשת לאזן בין ה'קלות' היחסית מצד התובע בהגשת התובענה לבין העול המשפטי והעסקי הכבד המוטל על החברות ובעיקר על תאגידים בסדר גודל קטן ובינוני שנחשפים לתופעה זו.

כאן נציין כי דרישות החוק (סע' 4 ו8) והתקנות בעניין התובענות הייצוגיות מחייבות כדרישות סף מהתובע על כי בין היתר יצביע על עילה אישית וכי התובענה עצמה תעורר שאלות מהותיות עובדתיות או משפטיות משותפות לכלל הקבוצה. עניין זה עולה לא אחת לבחינה מהותית בעת ניהול ההליך בבית המשפט ותוך בחינת זהות התובע ותרומתו הממשית לקבוצה בשמירת האינטרס הקיבוצי בתום לב.

למען הסקירה המלאה נציין כי קיימת אפשרות גם בהגשת תובענה ייצוגיות כלפי רשויות וניהול ההליך בעניין זה כרוך בסדרים ספציפיים המעוגנים בין היתר בסעיף 9 לחוק ועוסקים, בין השאר, גם בהודעת חדילה. בית המשפט העליון אף קבע כי העדר פנייה מקדמית לרשות מינהלית טרם תובענה ייצוגית, יילקח בחשבון בעת פסיקת גמול ושכר טרחה.

לעניין האפשרות להטלת הוצאות ועל אף קיומם של מספר פסקי דין שיצאו תחת ידי בתי המשפט השונים ובהם הוטלו הוצאות על תובעים, בדרך כלל נוטים בתי המשפט שלא להטיל הוצאות על תובעים מתוך התחשבות במטריה הצרכנית הרחבה.

לאחרונה ייצג משרדינו חברה שנתבעה בסכום של כשלושה מיליון שקלים, תביעה אשר הוגשה על פניה וכפי שנטען ללא תמיכה ראשונית כלשהי בדרישת העילה האישית ותוך טענות שונות, וכבוד בית המשפט המחוזי הורה בסופו של יום על מחיקתה בהיעדר הוכחה לסמכות עניינית.

עם זאת, ועל אף שהחברה נחשפה לפגיעה עסקית ותדמיתית בשיעור לא מבוטל, לא הוטלו הוצאות משמעותיות על התובע.

משכך לדעתנו, המציאות העסקית–תאגידית מלמדת כי גם מדיניות רחבה מידי של אי הטלת הוצאות ריאליות על תובעים בתביעות שהוכחו והסתברו כתביעות סרק, הינה מגמה הראויה לשינוי. זאת מאחר שהגשת תובענה חושפת את הצד שכנגד גם להוצאות ממשיות בניהול ההליך עצמו תוך שהתאגיד נאלץ לשאת בפגיעה התדמיתית שכבר ספג נוכח עצם הגשת תובענה כזו וסופג תוך השפעה באופן ישיר גם על הווי הסחר הקיים והנוהג במסגרתו.

לסיפא יאמר כי נוכח המציאות ומתוך יצירת איזון ראוי גם לצדדים המתדיינים, עמדתנו היא כי יש מקום להטלת תשלום אגרה בהגשת התובענה הייצוגית בעיקר לאור השלכותיה רחבות ההיקף.  ברור כי תשלום אגרה לא ילמד על איתנות התביעה ותוך הבטחה כי לא ינוהלו יותר הליכים שיסתברו כהליכי סרק, עם זאת הדבר יהווה שיקול משמעותי של תובעים בהנעה לפעולה וטרם פגיעה תדמיתית ועסקית בצד שכנגד.

כן לטעמינו יש מקום להרחיב את המדיניות בהטלת הוצאות מקום בו מתבררת התובענה, גם אם כבר בשלב הראשוני לאחר הגשת תגובה, כתובענת סרק שכן כבר בשלב זה נחשף התאגיד הנתבע בפרק זמן לא מבוטל לפגיעה תדמיתית ועסקית דבר המשפיע על ההווי המסחרי הנוהג בו, אשראי והתקשרויות סחר שונות.

עו"ד רינת בובליל קדש עוסקת בתחום המינהלי.

המאמר הינו בגדר מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות תחליף לקבלת ייעוץ משפטי ו/או תחליף לקבלת חוות דעת משפטית. הכותבת אינה נושאת באחריות כלשהי כלפי הקוראים ויש לראות בכתוב כמתן הסבר כללי ולא מחייב ובכל מקרה אין לראות במאמר משום מצג ו/או חוות דעת. כל הזכויות שמורות לכותבת.