הגולש הישראלי ואתרי kodi: סיפור אהבה טכנולוגי

בכמה מובנים, תוכן פיראטי הוא קצת כמו סמים קלים: הוא מותר לשימוש עצמי אבל לא להפצה ומכירה, כולם יודעים היכן למצוא אותו גם בלי פרסומות ואף רשות לא מצליחה למגר אותו, בעיקר משום שהציבור פשוט מת על זה. השבוע התבשרנו שארגון זיר"ה, שעוסק בתביעת ישראלים שמפעילים שירותי גישה לסרטים וסדרות ע"ב קודי ופופקורן טיים, רשם הצלחה גדולה: שלושת אתרי התוספים לקודי הכי גדולים נעלמו מהרשת, במסגרת הסדר עם מפעיליהם.

האתרים abeksis, kodiwizardil ו-kodi-senyor נמחקו, מפעילי האתרים – אבי אבוקסיס, קובי סניור ותומר חיימוביץ' - נדרשו לשלם יחדיו 50 אלף שקל בתור קנס. אם ישובו לעסוק בפעילות המאפשרת הפרת זכויות יוצרים, ייקנסו מיידית במאה אלף שקל כל אחד. השלושה פנו לציבור וביקשו את עזרתו בקמפיין בפלטפורמת giveback של Headstart. בטח לא תופתעו לשמוע שהם ביקשו שלושים אלף שקל וקיבלו כמעט חמישים אלף תוך חמש שעות. למה זכו לאהבת הקהל? פשוט מאוד: כי אבוקסיס, סניור וחיימוביץ' עשו משהו שהקהל מאוד אוהב - סיפקו לו בחינם משהו שהוא רגיל לקבל.

אם יש משהו שלעולם לא תשכנעו ישראלי לעשות, זה להתחיל לשלם על משהו שעד עכשיו לא עלה גרוש. אין לנו בעיה להסכים למחיר החשמל כשהוא עולה שוב ושוב, או למסים חדשים; אבל להתחיל פתאום לשלם מהיום למחר? למה מי מת? והדוגמה הכי טובה היא סרטים, סדרות, משחקי מחשב - תוכן ברשת.

במשך שנים רבות, היתה ישראל "מדינה של דיסק אחד". לפני כן, היתה של דיסקט אחד - אני זוכר היטב איך העברנו בינינו כילדים את הדיסקטים הממוספרים של doom או קומנדר קין. היום השתנו הזמנים ויש טכנולוגיה שמאפשרת לבעלי תוכן לדעת מי גונב מהם, מי מוריד בלי לקנות, צופה בלי לשלם מנוי. אם היו בעלי התוכן מספקים אותו במחיר נורמלי, בפלטפורמה זמינה ונוחה ועם ערך מוסף? לא מן הנמנע שאנשים היו משלמים; לראיה, שירותי סטרימינג של מוזיקה כמו פנדורה, ספוטיפיי, אפל מיוזיק ודומיהם פועלים בשיתוף עם תעשיית ההקלטות האמריקאית ומציעים מנוי במחיר משתלם מאוד. שוק התוכן הפיראטי בארה"ב עדיין קיים, אבל מזיק פחות לתעשייה מבעידן שקדם לסטרימינג. עוד דוגמה היא חברת אדובי, שפעם מכרה תוכנות כפוטושופ באלפים רבים של שקלים ופשוט עברה למודל מנוי שנתי הוגן והגיוני, פחות או יותר.

אבל בעלי התוכן פה בארץ עדיין לא קלטו את הקונספט. הם פועלים במסגרת גופים כמו זיר"ה שרצים מלינק ללינק ומחפשים את מי לתבוע. על פניו, הגיוני: מי שעבר על החוק צריך לשלם. אבל המלחמה אבודה ואתרי התוספים לקודי לא הולכים להיעלם רק משום שזיר"ה עשתה קצת רעש: הם פשוט יחליפו את שמות האתרים שלהם, יעבירו אותם לאחסון בשרת חדש, אולי במדינה שלא ששה לשתף פעולה עם הרשויות בישראל, וימשיכו לתת לציבור את מה שהוא מבקש. והציבור, אגב, יגיע גם בלי פרסומות, בלי קמפיינים – הלינק יעבור מוטסאפ לווטסאפ, וכל מי שנעזר ב-kodiwizardil, למשל, יעבור למי שיירש אותו. אם יש משהו שהמקרה האחרון יכול ללמד אותנו, זה שהגולשים נאמנים למי שמספק להם את מה שהם רוצים; הם מוכנים לפרגן ולפתוח את הארנק - גם כשברור להם ששלושת המוסקיטרים לא יחזרו להפעיל אתרי קודי.

זו הטעות שעושים בעלי התוכן, החברות שמיוצגות בידי זיר"ה: להסתכל על מפיצי קודי והקהילות שלהם בתור מתחרים ולא בתור לקוחות לא-מרוצים. הרי כל הרעיון של קודי זה לאפשר לאנשים לצפות במה שהם רוצים בחינם או בעלות אפסית. מי שמתחבר ליס או הוט לא יוכל לבחור לו ערוצים ויחויב לשלם על שטויות בהן לעולם לא יצפה, לשלם הרבה כסף על ממיר-מקליט מסורבל וכולי. אם ישכילו בעלי התוכן לספק לצרכן את מה שהוא רוצה בצורה גמישה ונוחה, לא יהיה צורך באלטרנטיבות כקודי, לא יהיה אנטגוניזם כלפי ספקיות התוכן, אף אחד לא ירגיש נגזל או נרדף וכולם יהיו מרוצים.