לא שחור־לבן: רב המכר שחוקר את אופנת ה"דנדי"
רב מכר חדש שבמרכזו צילומי גברים שחורים הלבושים במיטב מסורת אופנת ה"דנדי" — בגדים מחויטים, מוקפדים וצבעוניים — מצליח להפריך סטריאוטיפים על אפרו־אמריקאים
על פניו נראה ספרה החדש של האוצרת שנטרל פ. לואיס כספר אופנה רגיל. על הכריכה תמונה צבעונית ומהפנטת של אדם לבוש בבגדים צבעוניים במיוחד. רק כשמגיעים לכותרת בתחתית הכריכה, מבינים שהמרכז פה הוא מה שנמצא מתחת לסטיילינג הצבעוני שמושך את העין: העור השחור של הלובש, על שלל משמעויותיו התרבותיות וההיסטוריות.
הספר "Dandy Lion: The Black Dandy and Street Style" רק יצא לאור וכבר משך כותרות ברחבי התקשורת האמריקאית, במגזין "אאוט" הגדירו אותו כספר חובה, הוא אזל מהמלאי באמזון בתוך 48 שעות ונכנס למקום הראשון ברשימת רבי המכר בקטגוריית צילום אופנה. "לשחורים עדיין יש הרבה בעיות בגלל צבע עורם", אומרת לואיס בראיון טלפוני ל"כלכליסט". בספרה היא מנסה להציג גברים אפרו־אמריקאים שלא עונים לסטריאוטיפ של המאצ'ו האגרסיבי, כפי שהם מוצגים פעמים רבות בתקשורת.
"דנדי" או "דנדיזם" הוא סגנון לבוש אירופי במקור שבא לידי ביטוי בצבעים בוהקים, חליפות מוקפדות והשקעה בשיער ואקססוריז. "הביגוד שמאפיין את הדנדי השחור מגיע מתקופת הקולוניאליזם ומאנגליה הוויקטוריאנית", מסבירה לואיס. "ניצני הדנדי השחור הראשונים מתוארכים אחורה למאה ה־17, כאשר אירופים הגיעו לאפריקה לצורכי מסחר. כחלק מחילופי הדברים בין האפריקאים לאירופים הוחלפו גם פרטי לבוש ותכשיטים. כמובן שהפריטים יקרי הערך ניתנו בעיקר לשליטים ומלכים, ובהתאמה הם שימשו בעיקר להתקשטות בטקסים ואירועים, אבל משם זה התחיל".
מלבד הצילומים שחושפים את מיטב מסורת הבלאק דנדי, "Dandy Lion" מביא סיפורים אישיים שמספקים חלון הצצה אל המשמעות של להיות בעל עור שחור בעידן העכשווי.
ההיסטוריה והבגדים
לואיס, בת 38, גדלה בניו אורלינס למשפחה מלומדת והיתה "עטופה במסורת אפרו־אמריקאית אסתטית, מוזיקלית ואמנתית" כהגדרתה. הגברים השחורים סביבה, היא מספרת, לא דמו בשום צורה לדימוי המסכן שצץ להם בתקשורת. היא למדה לימודי קדם־רפואה, ואחר כך התמקדה בלימודים אפרו־אמריקאיים: "הלימודים עסקו במחקר ובהיסטוריה ולא ידעתי בדיוק איך זה יהפוך לאחר מכן למקצוע. אבל מתוך חקר ההיסטוריה האפרו־אמריקאית מצאתי את עצמי מובלת בעצם לעבודה עם מוזיאונים, כשהתערוכה הראשונה שאצרתי התמקדה בצילום".
היא החלה לאצור תערוכות שמתמקדות במומחיות שלה: חקר ההיסטוריה האפרו־אמריקאית דרך לבוש ואסתטיקה. תמונותיהם של 225 המעצבים, קובעי טרנדים ושאר האנשים בספר הוצגו בעבר בתערוכות שאצרה עבור מוזיאונים כמו המוזיאון לאמנות אפריקאית מודרנית, מוזיאון רג'ילנד פ. לואיס לתרבות והיסטוריה אפריקאית והמוזיאון האפרו־אמריקאי בפילדלפיה.
מה מאפייני לבוש הדנדי?
"הבגדים מותאמים לעילא לגוף הלובש. יש המון דגש על חייטות. בנוסף, האקססוריז חשובים מאוד, פפיונים ועניבות, כובעים, וסט מתחת לבלייזר ושלייקס. הסגנון מזכיר את שנות החמישים האירופיות, אבל הבלאק דנדי הפך אותו לשלו בכך שהוסיף המון צבעים והדפסים".
גאים במורשת
"תרבות הדנדי עוסקת בסטריאוטיפים, או יותר נכון ברצון למגר סטריאוטיפים", היא ממשיכה, "כשאדם שחור מתלבש באופן כל כך מוקפד, הוא מייצר הילה של הצלחה. כך לפחות זה היה בעבר, בתקופת העבדות: מי שהתלבש דנדי שידר שהוא אדם מצליח. היום הדנדי הוא קצת כמו טווסות, מסמל גאווה במורשת שמכבדת את אבות אבותינו הגברים שבמשפחה".
הבגדים צריכים להיות יקרים?
"לא. הדנדי הנוכחי כבר מאוד מגוון. אפשר לקנות אפילו בגדים מחנויות יד שנייה או וינטג' ויש גם אלמנט קז'ואל כבר. יש מותגי דנים כמו ברוקלין סירקס, שעדיין שומרים על אלמנט המראה המוקפד והשימוש בצבע, אך עם פריטים יותר נינוחים".
למה הדנדי זוכה לאחרונה עדנה?
"יש שתי סיבות עיקריות, לדעתי. כולנו כחברה מאוד מוטי נוסטלגיה כרגע, כל התרבות המהירה גורמת לנו לחזור קצת אחורה למה שהיה פעם ודנדי כהיסטוריה תרבותית הוא חלק מפעם. בנוסף, אני חושבת שלרשתות החברתיות יש המון תרומה לעניין. כולם מעלים היום תמונות שלהם בלבוש מעניין ובהם גם אלו שמשתייכים לזרם הדנדי, כמו למשל חסן חג'ג', האמן המרוקאי שמצולם על הכריכה. זה תופס את העין ומושך קהל וחשיפה. היום דנדיזם הוא כבר לא נחלתם הבלעדים של אפרו־אמריקאים. אפשר לראות זרמים גם ביפן למשל, שם אוהבים להתלבש ולשחק עם הסטייל. גם בזרמים כמו הרג'וקו, יש קבוצה שאימצה את הדנדיזם".
זו תרבות ששמורה לגברים בלבד?
"היא נפוצה יותר בקרב גברים, אבל יש גם נשים שמתלבשות דנדי וקומץ קטן גם מצולמות בספר. המאפיינים של הקפדה על גזרות וצבע נשמרים גם פה".
לא התפרסמו תגובות לכתיבת תגובה