תשכחי מהנחות: תוכנת השופינג החליטה שתשלמי יותר

בוקר אחד ב-1861 פתח ג'ון וונאמייקר את חנות הכלבו שלו בפילדלפיה, בה חידוש יצירתי מאוד: מחיר אחיד, המוצג על תווי מחיר. לפני מר וונאמייקר, מחיר היה משהו שמתמקחים עליו: המוכרים היו נותנים מחירים טובים במיוחד ללקוחות קבועים, ותוקעים בהתאם את השאר; והמחיר היה תלוי גם בהערכה של המוכר על כמה שאתם מסוגלים לשלם. לבושים יפה? כנראה שלא תשימו לב אם הנקניק יעלה עוד כמה סנטים. לבושים בסחבות? כדאי לוודא שתוכלו לעמוד במחיר, כדי שתקנו פה גם מחר. מר וואנמייקר המציא, בלי לשים לב, את השיווק המודרני.

המהפכה השקטה של וונאמייקר מגיעה בימים אלה לקיצה - ובשקט דומה. חנויות מקוונות משתמשות מזה זמן באלגוריתמים שמספקים המון מידע על כל לקוח. כתוצאה מכך, כמה מהן כבר החלו להציג מחירים שונים לאנשים שונים, על פי אותו ההגיון שהנחה את המוכרים בעידן שלפני וונאמייקר. רק שהפעם, החנות יודעת בדיוק רב כמה אתם יכולים לשלם. היא גם יודעת מה אתם רוצים לקנות ואילו גורמים יהוו שיקול בהחלטה שלכם מעבר למחיר. הרבה מהמידע הזה מגיע מפייסבוק: יש בערך 100 סעיפי מידע שונים שחנויות מקוונות יכולות לקבל עליכם אם אתם מרבים להשתמש ברשת החברתית.  

כן, גם בחנות הפיזית יודעים עליך הכל | צילום: שאטרסטוק

בשנים האחרונות, שם המשחק הוא תמחור דינמי: חדרי מלון, חברות נסיעות, חברות תעופה ואחרות משנות מחיר בהתאם לעונה, לחודש ואפילו לשעה. אובר, שידועה לשמצה בנושא הזה, מתגאה בכך כ-Price Surge, כלומר מצב בו אפשר להאמיר מחירים נקודתית בהתאם לדרישה. חברת התיירות אורביץ, למשל, עוררה זעם לפני כמה שנים כשזיהתה משתמשי מק והעלתה את המחיר עבורם ב-30% לעומת משתמשי PC, במחשבה שפשוט יש להם יותר כסף. כל השינויים האיטיים האלה כבר משפיעים על קמעונאות מקוונת - ומגיעים גם לחנויות הפיזיות.

אמזון, בדרכה הנחשונאית, מתכננת חנות בה אפשר לקחת מוצר ולצאת איתו, אפילו בלי לעבור דרך קופאי. היא נשענת על מערכת שפשוט יודעת על המשתמש כל מה שצריך: היא מסוגלת לזהות אותו, היא מכירה את כרטיס האשראי שלו, ויש לה מושג די ברור מראש מה הוא ירצה לקנות. אין סימנים שאמזון תשנה בקרוב את התמחור שלה כך שישתנה מלקוח ללקוח, וזה לחלוטין לא המודל שלה, אבל אין סיבה לחשוב שחברות אחרות יירתעו מהרעיון הזה. כלומר, ברגע שהן יתגברו על המחסום הפסיכולוגי שאומר שהלקוח יברח. קודם כל, הוא לא צריך לדעת. שנית, צפוי שאיזה איש שיווק גאוני יעלה על הרעיון שתמחור פר לקוח הוא בעצם סוג של צדק חברתי ושעמעום המחסום בפני קניה אימפולסיבית מקדם איכשהו שוויון.

הם עשו מה?

לפני כמה ימים טען ולדימיר פוטין שהמדינה שלו לא היתה מעורבת בהתקפה על תשתית הבחירות של ארה"ב, אבל יכול להיות שכמה "האקרים-אמנים" עשו זאת, בשביל הכיף שלהם. אמש נודע שההאקרים שעשו זאת לא פרצו לשם האמנות, אלא לאור פקודה - שקיבלו מהמודיעין הרוסי.  

חשוב לציין שאין שום ראיה, בינתיים, לכך שההתקפה הזו הצליחה. אין שום ראיה לכך שלמודיעין הרוסי היתה יכולת לשנות את ספירת הקולות. יתר מכן, המידע הזה נשען על מידע מדו"ח שדלף ממחשבי ה-NSA. וסוכנויות מודיעין אינן חסינות מטעויות, בלשון המעטה.

מי הכריע את הבחירות? | צילום: איי אף פי

ואולם, מה שיש לנו פה זו הוכחה שהמודיעין האמריקאי חושב שרוסיה ניסתה לבצע ניסיון ממשי לעוות את תוצאות הבחירות ומהלכן. ה-NSA העריכה כי ההאקרים משויכים למודיעין הצבאי הרוסי (GRU), שנקשר בעבר לחוליית ההאקרים Fancy Bear שפרצה למחשבי המפלגה הדמוקרטית בארה"ב. 

הדו"ח של ה-NSA טרי יחסית, הוא נכתב בחודש שעבר, והוא נראה אותנטי. ספק אם ממשל טראמפ, שלא מצליח לנער מעליו את החשדות (ויש חדשים מדי יום) על כך שהיה מעורב בשת"פ עם הרוסים, היה שמח לפרסם את המידע הזה. כל זה אומר שפרשת ההאקינג הרוסית לא עומדת לרדת מהכותרות בעתיד הנראה לעין, והיא מעלה שאלות מעיקות אחרות. הפיגור היחסי של שיטת הבחירות בישראל, באמצעות מעטפות, הוא בעצם סוג של הגנה נגד התקפה מהסוג הזה. אבל עד כמה עמידות המערכות הממוחשבות, שאליהן מוזנים הנתונים אחרי ההצבעה, מהתקפה כזו? מי אחראי על הגנה מפניה? האם יש אחראי כזה?

האם אובר היא מטרד ציבורי?

עיריית סן פרנסיסקו, שלהוותה הפכה למוקד הפעילות של שלל חברות "שיבוש" למיניהן, בודקת כעת האם שתי חברות השיתוף הפופולריות, אובר וליפט, מהוות מטרד ציבורי. אזרחים רבים מתלוננים על כך שאי אפשר ללכת ברחובות העיר מבלי להתקל ברכב של אובר או ליפט, כשהוא מבצע חניה כפולה או מוריד ומעמיס נוסעים. לשתי החברות יש בעיר כ-45,000 נהגים והן מתעקשות מזה שנים לא למסור מידע על הפעילות שלהם.

טרוויס קלניק, מנכ"ל אובר | צילום: בלומברג

הפרקליט העירוני, דניס הררה, הגיש אתמול (ב') צו הבאה נגד שתי החברות, בדרישה שימסרו לעיר את כל הפרטים על הפעילות שלהן בתחומי סן פרנסיסקו. הוא ציין בהודעתו שלושה גורמים: אי הנוחות שנגרמת לנהגים שנתקעים מאחורי רכב של אובר שמבצע חניה כפולה; הסירוב של אובר (היא ידועה בכך) לציית לתקנות שמחייבות מוניות להסיע בעלי מוגבלויות; והחשש שהחברות מסרבות לבצע נסיעות באזורים מסוימים, משום שהאלגוריתם שלהן מגדיר אותם כאזורים מועדפים פחות. לשתי החברות יש 15 ימים לציית לצו או לספוג עונשים מבתי המשפט.

מאובר נמסר בתגובה שהיא תשמח לסייע לסן פרנסיסקו לטפל בבעיית הגודש בכבישים, אבל שהעיר צריכה להתייחס גם לעליית הבניה בעיר ולעליה בשירותי הובלה מקוונים. או במילים אחרות - תראו, ציפור!

קצרצרים

1. מגפת התקיפות המיניות בקמפוסים בארה"ב נמשכת, ובהרווארד מגלים חוסר סובלנות לסובלנות לתופעה. לאחרונה הכריזה האוניברסיטה על גירושם של עשרה סטודנטים שהתקבלו אליה לאחרונה, לאחר שהקימו קבוצת פייסבוק שבה חלקו זה עם זה ממים פוגעניים. בין השאר, פרסמו שם ממים הלועגים לתקיפות מיניות ולשואה, כמו גם ממים מיניים במפגיע. בקבוצה - שנקראה "ממים בהרווארד לצעירים בורגנים חרמנים" - היו חברים כמאה סטודנטים טריים. על פי הדיווחים, כעשרה מהסטודנטים הפעילים יותר התבקשו להסביר את התנהגותם בתוך יממה, ולאחר מכן גורשו. מהאוניברסיטה נמסר שאין בכוונתה להגיב, אך ציינה כי הגירוש סופי.

אפס סובלנות לגסויות. הארוורד | צילום: בלומברג

2. הרשויות באוסטרליה ערכו מבצע עוקץ נגד אפל ועתה הוגשה נגדה גם תביעה. סוכנים סמויים גררו את עצמם לחנויות אפל כשהם מצוידים באייפונים שסבלו מתקלה נפוצה, error 53, שהופכת את המכשירים ללבנים חסרות תועלת. למרות שהתקלה היא באשמתה של אפל בלבד, פעם אחר פעם נאמר להם על ידי העובדים שהמכשירים לא זכאים לאחריות באם המשתמש לקח את המכשיר לתיקון אצל צד שלישי – כפי שהחוק האוסטרלי מאפשר לו. ההודעה הזו נמסרה למשתמשים גם כאשר המכשיר עבר תיקון שלא קשור לתקלה 53. הדיונים בבית המשפט צפויים להתחיל בדצמבר.

3. ממשל טראמפ ממשיך את מלחמתו בהיגיון הבריא, גם בזירה הטכנולוגית: נציבות התקשורת הפדרלית שוקל לשנות את התקנות כך שחברות של ספאמרים יוכלו לתקוע לאזרח הודעות קוליות מבלי שביקש זאת. החוק הנוכחי אוסר על כך, ודורש שהספאמר יקבל את אישורו מראש של הקורבן כדי להתקשר אליו; אבל הספאמרים טוענים כעת שהם מסוגלים לשלוח הודעה קולית בלי שהנמען בכלל ישמע צלצול ולכן זה חוקי איכשהו. ממשל טראמפ בוחן באהדה את הדרישה, למרות שארגוני צרכנים מזהירים שהמשמעות היא הצפה של התא הקולי של המשתמשים בתוכן שהם לא ביקשו או רצו.

4. רבים מהשוטרים בארה"ב נדרשים לשים על עצמם מצלמות גוף כשהם יוצאים לפגוש אזרחים, במטרה לצמצם אלימות משטרתית. כעת נעשה בו שימוש אחר: בדיקה של שפתם של שוטרים כאשר הם באים במגע עם אזרחים ממוצאים שונים. מחקר ראשוני בתחום מגלה שהסיכוי של לבנים לקבל יחס מנומס מן המשטרה - פניות מכובדות נוסח "אדוני" ו"תודה לך" - עולה ב-57% על הממוצע, בעוד שהסיכוי של שחורים לקבל פניות לא מכבדות עולה ב-61% על הממוצע. על פי הנתונים, היחס לאזרח על פי מוצאו לא מושפע ממוצאו של השוטר עצמו. מעניין אילו נתונים היו עולים אם היה נעשה מחקר כזה פה בישראל.