קצה הקרחון: אי גדול וריק

דמיינו אי גדול וריק. אין בו צמחים, לא בעלי חיים, לא בני אדם. אין בו חוקים או כללים, לא ממשלה ולא משפט. עכשיו תתחילו לדמיין מה אפשר לעשות באי שכזה. זה מה שעומד מאחורי הפרויקט המשותף למעצב הישראלי יהונתן הופ ולמעצב הדני פיטר אורנטופט, שיוצג החל מהערב במסגרת שבוע העיצוב בירושלים.

הפרויקט של השניים הוא אולי מיצב אמנותי, אבל הוא מבוסס על אי אמיתי לחלוטין. במהלך החודשים הקרובים אמור להתנתק מדף קרח מיבשת אנטרקטיקה. הוא התחיל כסדק שהתגלה בשנת 2012, ומאז הולך וגדל, וכיום מגיע לאורך של כ־20 ק"מ. על פי הערכות, הסדק אמור להפריד סופית בין יבשת הקרח הדרומית לאי שמכונה לארסן עד סוף 2017. לאן מועדות פניו של האי לארסן לאחר ההיפרדות? אין לדעת. חוקרים משערים כי יישאר בקרבת היבשת־האם או ינדוד אל תוך האוקיינוס, ובאופן כללי עתידו של גוש הקרח הענק מלא סימני שאלה.

הפרויקט של הופ ואורנטופט, Larsen Pavillion, עוסק באותם סימני שאלה - מה משמעות ההיפרדות הסופית של הדבר העצום הזה ומה יהיה דינו לאחריה. "האי הזה הוא אימג' של אפשרויות אינסופיות", אומר הופ. "כשהתחלנו לחקור הבנו שמבחינה חוקית, כיוון שאנטרקטיקה לא שייכת לאף אחד, גם הוא לא יהיה שייך לאף אחד. הוא קיים בוואקום חוקי. לא רצינו לעשות פרויקט אקלימי להעלאת המודעות למצבו של כדור הארץ. להפך. רצינו לעשות פרויקט שמחבק את המקום הזה, שחוגג אותו".

"אנחנו מסתכלים על האי הזה כעל ניו בורן", מוסיף אורנטופט, "וניסינו, באמצעים שלנו, להעלות שאלות כמו האם אפשר יהיה להגיע אליו, האם בני אדם יוכלו לשרוד בו ומהם האספקטים החוקיים שיש למקום כזה".

המיצב של השניים הוא אחד מבין פרויקטים רבים בשבוע העיצוב בירושלים, שיעסוק השנה בנושא איים. התערוכה המרכזית בו, "איים - מעצבים פנימה, פורצים החוצה, יוצרים אי", תתקיים בחלל התעשייתי במרכזיית בזק שנסגרה בשכונת טלבייה. Larsen Pavillion הוא אחד מבין חמישה פרויקטים שיציגו צוותי מעצבים בינלאומיים ומולטי־דיסצפלינרים עם מעצבים ישראלים. הופ (41), מעצב תעשייתי שחי ביפו ועוסק בעיקר בעיצוב בקרמיקה, ואורנטופט (33), מעצב גרפי שחי בקופנהגן — חברו לצורך יצירתו.

את המיצב הם בחרו למקם בביתן ובו למעשה כמה עבודות, כל אחת מהן עוסקת במשמעות אחרת או בגורל אחר של האי. "בנינו את המיצב כולו בפורמט של ביתן, שזו הצורה המקובלת לייצוג מדינות בתערוכות", מסביר אורנטופט. כדי למתג את הביתן הם יצרו לו לוגו, כמו לכל מדינה או גוף לגיטימי אחר על פני כדור הארץ. האורחים יוכלו ליהנות מברד שיוכן עבורם במכונה - אבל לא בטעם פטל או ענבים, אלא עם מלחים ואולי אפילו מעט אבק וולקני. הוא יוגש להם בכוסות נייר ממותגות עם הלוגו של לארסן.

 

"העבודה הגדולה בביתן היא מודל של מדף קרח שבנינו", מסביר הופ. "הוא עשוי זכוכית ובו סדק גדול שיוצר הרגשה של משהו שעומד להישבר. כדי להמחיש לצופים את סדר הגודל של הסדק, בעבודה אחרת אנחנו משווים אותו לקרייזלר בילדינג בניו יורק, שגובהו 319 מטר. בעבודה נוספת תוצג על מסך גדול ספירה לאחור עד להיפרדות הסופית של האי מאנטרקטיקה. זו כמובן הערכה שלנו, ולא הספירה האמיתית, משום שאנחנו לא יכולים לדעת מתי בדיוק זה יקרה. אנחנו רוצים ליצור תחושה של משהו שמגיע אל סופו, לאו דווקא סוף נורא, זה יכול להיות גם סוף שהוא חגיגה". 

 

בסדרה נוספת של עבודות עיצב אורנטופט דימויים של מה שמדמיינים השניים כעתיד האפשרי של האי לארסן. אחד מהם מציג את "דאונטאון לארסן", עיר מדומיינת שמזכירה ערים גדולות כמו ניו יורק, רק שמבין גורדי השחקים והכביש הסואן מבצבצים קרחונים ענקיים. עבודה אחרת מציגה מבט מלמעלה על המרינה המדומיינת של האי, שבה עוגנים בסדר מופתי אופנועי סירה.

"המטרה של סדרת העבודות הזאת היא להפוך את הנושא לגרפי יותר, להעניק לאי קנה מידה ולגרום לו להידמות למשהו שאנחנו יכולים להזדהות איתו, למשהו יותר אנושי", אומר אורנטופט. "מבחינה חוקית, במציאות, הכל אפשרי. אפשר יהיה להציב שם תחנת כוח ואפשר יהיה לבנות שם מרינה ולהקים כמה מסעדות מסביב".

כמו כן, השניים יצרו באמצעות סרטונים רבים שמצאו ברשת - של מטיילים שבילו בקטבים וגם של אתר נאס"א למשל - קולאז' וידיאו שמספק חוויה ויזואלית של הימצאות בקוטב. "יש מלא סרטונים של אנשים שיוצאים לשיט ליד קרחון ופתאום הוא נשבר", אומר הופ. הם בעצמם לא הגיעו אל הקוטב, אך במסגרת המחקר שערכו בנושא הם ביקרו בארכיון הקרח בקופנהגן - שהטמפרטורה בו היא מינוס 25 מעלות.

ומה גיליתם שם?

"בארכיון יש מעין גלילים שהם בעצם שכבות על גבי שכבות של קרח שנוצר במשך מאות אלפי שנים ונקדח מתוך האדמה בקטבים", מספר הופ. "כשקודחים 4 ק"מ אל תוך הקרח מקבלים אדמה קפואה מלפני 400 אלף שנה. במרכז המחקר בקופנהגן מנתחים את גושי הקרח וחוקרים באמצעותם את העבר. הביקור במקום גם היווה השראה לעבודה מסוימת במיצב שלהם - הופ יצר מקרמיקה גלילים זהים לאלה שנמצאים בארכיון, מודלים בעצם, שמייצגים לדבריהם כ"100 אלף שנה של תרבות חומרית".