אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
רק על עצמי לספר ידעתי: סלפי בתשע תמונות צילום: הגר אלבז

רק על עצמי לספר ידעתי: סלפי בתשע תמונות

נוכח מלחמת האזרחים המתחוללת סוריה, אלבז החליטה לעשות מעשה ולעבור להתנדב במחנה פליטים באי כיוס ביוון. בין הים האגאי המהמם בבוקר, לסיפורי הזוועות לעת ערב, היא מלמדת אנגלית ואמנות ולומדת על אנושיות וחמלה. כך נראה יום בחייה

05.07.2017, 09:15 | הגר אלבז

8:00 - עוד יום מתחיל באי שעובר סערה

קלימרה! (בוקר טוב) הריח של הקפה מאותת שהגיע הבוקר. דרך החלון אני רואה את צמחי העגבניות זוהרים בקרני השמש העולה מכיוון תורכיה. מאחוריהן נמצא הים האגאי המקסים והנורא: הלילה, כמעט כמו בכל לילה, עוד סירת פליטים עברה את שבעת הקילומטרים המפרידים בין האי היווני Chios בו אני שוהה, לבין העיר Cezme שבתורכיה.

שמי הגר ארנון אלבז, בת 62, ולפני קצת יותר מחודש הגעתי לכיוס במסגרת פרוייקט "The Imagine Project". מטרת הפרוייקט להקנות לפליטים בוגרים כישורים בסיסים כמו שפה, מחשבים, נגרות, תכשיטנות וחקלאות אורבנית. וגם ספורט ואמנות בשביל הנפש. ההתנדבות בפרוייקט חושפת לקושי העצום שבאובדן משפחה, מעמד, תעסוקה וקהילה. היא מפגישה עם אנשים שנמצאים בחוסר ידיעה מוחלט לגבי עתידם. אך גם מעניקה סיפוק והיכרות עם העולם האנושי שמעבר לגבולות מדינת ישראל.

כיוס, צילום: הגר אלבז כיוס | צילום: הגר אלבז כיוס, צילום: הגר אלבז

9:15 - הדרך היורדת אל הכפר

אני צועדת עם חברתי לצוות בדרך למרכז הקהילתי. כיוס עוטפת אותנו ביופי יווני קלאסי: הים המנצנץ, כיפות הכנסיות, הבתים הצבעוניים וגינות הפרחים המטופחות. אך לאחר שנים של משבר כלכלי וגלים של פליטים, היופי בכיוס קצת מהוהה.

בשנה שעברה היו האיים Lesvos, Samos ו- Chios, מועמדים לקבלת פרס נובל לשלום על פועלה של האוכלוסיה המקומית לקליטת מאות אלפי הפליטים שהגיעו אליהם.

הגעתי לכאן כי אני חשה אחריות, כבת וכנכדה לפליטים, לקום ממקום הנוחות שלי בבית ולתת יד לדור החדש של הפליטים.

כיוס, הדרך למרכז, צילום: הגר אלבז כיוס, הדרך למרכז | צילום: הגר אלבז כיוס, הדרך למרכז, צילום: הגר אלבז

9:45 - עוד קפה ומתחילים

כמו בכל מקום בעולם, גם כאן, הבוקר במרכז הקהילתי נפתח בהכנת קפה במטבח המכונה Agora - כיכר העיר בשפה היוונית. המרכז פועל חמישה ימים בשבוע בין השעות 16.00-9.30 ויש בו כיתת מחשבים, ספרייה, כיתות לימוד, חדר לתמיכה נפשית ומשפטית, גינה אורבנית על המרפסות וחדר פעילות לספורט ואמנות.

השפה השולטת כאן היא ערבית ומרבית הפליטים הם סורים, אפגנים, עיראקים וכורדים. כאשר מבקשי המקלט מגיעים אל החוף הם עוברים תהליך קצר של תשאול ומועברים לאחד משני המחנות באי בו הם מקבלים קרוואן בסיסי במקרה הטוב או אוהל. במחנה מגישים שלוש ארוחות ביום והפליטים מקבלים בזמן שהותם בו קצבה חודשית של תשעים יורו לבודד ומקסימום שלוש מאות ושלושים יורו למשפחה. הקצבה מוענקת ע"י האו"ם. ממוצע הגילאים של מבקשי המקלט הבוגרים הוא 27 ורובם גברים. זמן השהיה הממוצע במחנה הפליטים הוא 3 חודשים, וכיום יש באי כ-3000 פליטים.

 

אגב, זו אני כאן ליד הלוח

 

כיוס, מרכז, צילום: הגר אלבז כיוס, מרכז | צילום: הגר אלבז כיוס, מרכז, צילום: הגר אלבז

 

13:00 - אוכל יווני מנומנם

אחרי בוקר של פעילות במרכז, אנו המתנדבות יוצאות לאכול "גירוס" במסעדה סמוכה באי. גירוס הוא הגרסה המקומית לשווארמה, שמתובלת בצזיקי ובירקות. האוכל היווני טרי, טעים ולא מתוחכם. בדיוק כמו שאני אוהבת. איזור המסעדה שידע ימים טובים יותר, שומם ומנומנם. רבות מהמסעדות באי נסגרו מאז שהחל משבר הפליטים, אבל באלה הפתוחות ניתן למצוא שפע של דגים טריים, סלטים, סופלקי (שישליק) וצזיקי סמיך וטעים להפליא.

מיסעדת הגירוס המקומית, צילום: הגר אלבז מיסעדת הגירוס המקומית | צילום: הגר אלבז מיסעדת הגירוס המקומית, צילום: הגר אלבז

14:30 - אבטלה לצד סיוע

העיר מתכוננת למנוחת הצהריים. אני ממהרת בחזרה למרכז להעביר שיעור אמנות. גל הפליטים זיעזע את האי, שהתפרנס עד אותה העת בעיקר מתיירות, והחמיר את המצב הכלכלי הגרוע ממילא. שיעור האבטלה ביוון עומד על 27% ופיתרון לבעיות לא נראה באופק. למרות זאת, ישנן באי קבוצות תושבים ששמטו כל עיסוק והם סורקים את החופים בחיפוש אחר סירות שמגיעות, מגנים על פליטים מהמשטרה או מסיעים פליטים לבית החולים היחיד באי.

כיכר העיר, צילום: הגר אלבז כיכר העיר | צילום: הגר אלבז כיכר העיר, צילום: הגר אלבז

18:00 - ולעת ערב, עם רוח חרש

הערב יורד על מחנה הפליטים "סודא": המשפחות מתכנסות באוהלי המגורים הגדולים בתוך תחום המחנה, והצעירים יותר מתקבצים באוהלים שגלשו החוצה מחוסר מקום וממוקמים ממש על קו המים. גברים משחקים בכדור, נשים פוסעות למקלחת, ותור עייף ממתין לחמגשיות ארוחת הערב, הכוללת היום: תבשיל תפוחי אדמה ואפונה ברוטב עגבניות, קופסת פלסטיק זעירה של סלט ירקות וערימה ענקית של פיתות דקיקות כמו טורטיות.

זה הזמן לשבת ליד מתחם חלוקת האוכל ולשוחח עם דיירי המחנה. שלל הסיפורים ששמענו כאן ממחישים את המסע הארוך בו מצויים מבקשי המקלט: האחד ברח ממחנה ירמוכ המופצץ לאחר שכל משפחתו נספתה, אחר ברח לאחר שלוש שנים בחומס. "לפני המלחמה היו לנו חיים טובים בסוריה" הוא מספר. "למדתי חינוך באוניברסיטה, עבדתי בעסק המשפחתי בנגרות ופרזול. המשפחה הייתה גדולה ומבוססת. הייתי עצמאי כלכלית. תראי אותי פה, אפילו את האוכל שלי אני לא יכול לקנות" הוא אומר במרירות.

סודא, צילום: הגר אלבז סודא | צילום: הגר אלבז סודא, צילום: הגר אלבז

18:30 - ומה יהיה על הילדים

אנו מתרחקות עם תלמידינו מההמולה אל עבר שובר הגלים. על המזח מטיילות משפחות ששפר עליהן גורלן באופן יחסי והם הגיעו ביחד. בצד יושבת אם צעירה חד הורית עם תינוק צעיר בידיה, בוודאי אלמנת מלחמה. אני תוהה כיצד המלחמה, האובדן והאלמנות משנה את התפיסה המשפחתית של השורדים. דייג חייכן שולה דגים מהמים כשברקע  קולות משחק של ילדים. הילדים סתגלנים יותר ולצד האבדן הם תופסים את המצב גם כחוויה. אך הטראומה ניכרת: הם קשורים לחפצים הפיזיים המעטים שלהם: תיקים, צעצועים ונעליים, חולמים לעבור לבית אמיתי, ודואגים מאוד להורים.

מזח, צילום: הגר אלבז מזח | צילום: הגר אלבז מזח, צילום: הגר אלבז

20.30 - מוטיבציה גבוהה

שמחות לחזור הביתה. אנו גרות בדירה של הפרוייקט, שלוש מתנדבות ישראליות ועוד מתנדב אירי ששייך לארגון אחר ושלא נמצאה לו דירה. בעיתות חרום יישנו כאן גם מבקשי מקלט. הדירה כוללת שני חדרי שינה גדולים, חדר אורחים ומבואה גדולה המשמשת לשינה בעת הצורך. ארגנו לנו פינת עבודה ובמטבח המרווח אנחנו מבשלות באדיקות אוכל צמחוני טעים. הערב הארוחה כוללת: אורז, מנת ירקות מבושלים עם עדשים, טחינה וסלט טרי ענק.

לאחר ארוחת הערב אנחנו יושבות להכין את שעור האנגלית הבא לתלמידים ההולכים ומתרבים מיום ליום. רמת האנגלית של הפליטים נעה בין חוסר ידע מוחלט לבין שליטה טובה, אולם המוטיבציה ללמוד היא שמרגשת אותנו בכל יום מחדש.

ארוחת ערב, צילום: הגר אלבז ארוחת ערב | צילום: הגר אלבז ארוחת ערב, צילום: הגר אלבז

22.20 - ברי המזל ממשיכים אל היבשת

כל ערב בשעה זו נכנסת המעבורת לנמל בצפירה הנשמעת בכל רחבי העיר, ובאחת עשרה היא תפליג מכאן לאתונה. עוד יום עבר ואלפי הפליטים מביטים בה בעיניים כלות. חלק מהפליטים ימשיכו מכאן ליוון אם יקבלו אשרות פליט, מיעוטם יוכלו לעבור לאירופה. אבל גם אשרת הפליט הנכספת לא מבטיחה מאום מלבד היציאה לחופשי מהאי. ביוון מוכת האבטלה הסיכוי שלהם למצוא עבודה שתפרנס אותם בכבוד הוא אפסי. כעשרה אחוז מהפליטים ישהו בכיוס למעלה משנה, וחלקם (בעיקר צעירים ללא משפחות) יוחזרו בספינות לטורקיה.

עוד יום מסתיים בכיוס, יום שאינו דומה לקודמו ולא יהיה דומה לבא אחריו. אני מעבירה את ימי בלימוד - אנגלית, אמנות ותכשיטנות, אך יותר מכל אני לומדת בעצמי. למדתי על אומץ, אנושיות, היכולת לשמור על צלם אנוש בתנאים הקשים ביותר. למדתי על אופטימיות ובעיקר שכולנו ללא הבדל דת, מין או לאום, בסך הכל שואפים לאותם חיים. כולנו רק בני אדם.

קליספירה (לילה טוב).

מעבורת, צילום: הגר אלבז מעבורת | צילום: הגר אלבז מעבורת, צילום: הגר אלבז

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות

4 תגובות לכתיבת תגובה לכתיבת תגובה

4.
הגר את נהדרת!
לקום מהנוחות, השקט והמשפחה, לאסוף קצת חפצים וללכת לעשות משהו שאשכרה משנה משהו בעולם (כן כולנו ציניים ומגחכים קצת כשאנחנו קוראים כתבות כאלו). עזבו אתכם פוליטיקה ודת וכאלה, יש פה אנשים שברובם סבלו ברמה שאין לנו בתור תושבי מדינה מערבית (כן מצחיק אנחנו) דרך להבין ולקלוט. אם לא היו את כל המתנדבים האלו המצב היה עצוב יותר ואל כן גם אם יש לכם ביקורת על המצב הגיאופוליטי אתם יכולים להעריך ולהוקיר אותם.
י.קרן  |  22.08.17
2.
כואב הלב על הסבל האנושי אבל המשך ההגירה המאסיבית יהרוג את אירופה המערב ויתכן שאת האנושות
הפליטים הם קורבנות, אבל רובם אינם פליטים אלא מהגרי עבודה. מעבר של חברה שלמה חולה לא מנקה ממנה את המחלה, להיפך.אירופה תהפוך לעולם שלישי. שירותי הרווחה קורסים כבר עכשיו. אלוהים יודע מה יקרה עוד שני עשורים עם הריבוי הטבעי המטורף של הפליטים והריבוי הטבעי שלילי של האירופאים. מה יקרה כשהאוכלוסיה המקומית תתקומם שכל השירותים שהם מקבלים מהמדינה מתמוטטים מהלחץ שהמהגרים מפעילים עליהם. עליה של שמאל קיצוני שיבטיח דברים שאי אפשר לקיים במקרים אחדים ובמקרים גרועים יותר עלייה של ימין קיצוני שיקרא לטיהור אתני של אירופה ומצד שני הקצנה של המהגרים שחלומותיהם לא יתגשמו. אני מעריך מאוד את מה שאת וחברותיך עושות שם מבחינה אנושית. ראיתם את הסבל האנושי ובאתן לעזור. במבט רחב יותר המהגרים הללו לא צריכים להיות שם, ואם הם שם זה חייב להיות זמני עד שתסתיים המלחמה ואז עליהם לחזור ולבנות מחדש את מולדתם. בתקווה הפעם עם פנים לשלום.
טל  |  08.07.17