למה כבוד השר חסם אותך בטוויטר?

דמיינו את הסצנה הבאה: שלושה אנשים עומדים בקרבת הבית הלבן בוושינגטון ומדברים על כך שדונלד טראמפ הוא נשיא איום ונורא; ניגש אליהם פקיד ממשל ופוקד עליהם לסתום את הפה, משום שהם מעליבים בדבריהם את הקומנדר אנד צ'יף. "מה, אבל זכותנו להתבטא", מצטדקים השלושה, "ואיך הוא יעלב, הוא אפילו לא פה!". והפקיד מפהק ועונה להם "כן, אבל מה אם הוא במקרה יעבור פה וישמע?". כל זה נשמע כמו התחלה של מערכון סאטירי ב"סאטרדיי נייט לייב" או תוכנית בידור אקטואלית דומה. אבל בפועל, זה מה שקורה היום ברשתות החברתיות - ולא רק בארצות הברית.

הכניסה למפרגנים בלבד

דונלד ג'יי טראמפ, יורש מיליונים ואיש עסקים בינוני, עלה לגדולה פוליטית בשל כישוריו בהנעת הציבור תוך הטחת עלבונות בטוויטר; השימוש שלו במדיה החברתית כה נרחב - הן בטרם נבחר והן כיום - שזהו ערוץ התקשורת המרכזי שלו עם הציבור. ואולם, הנשיא ואנשיו מרבים לחסום גולשים שבחרו להשתמש בערוץ הזה כדי למתוח עליו ביקורת.

מכון Knight לחופש הביטוי פנה השבוע לנשיא במכתב רשמי, בטענה שאין לו זכות לעשות זאת; חופש הביטוי האמריקאי מתיר לאזרחים לבקר את נבחריו, להתלונן עליהם ואף לעלוב בהם - זה חלק מכללי המשחק הדמוקרטי בארצות הברית. הנשיא לא הגיב (ולא אופתע אם אגלה שאף חסם את מכון נייט). מדיניות החסימה של טראמפ תמוהה: הוא אישיות ציבורית שנבחרה לתפקיד בתמיכת הציבור, מדוע הוא מתעסק במה שמצייצים עליו - מה, אין לו מדינה לנהל?

חוקי המשחק בארצות הברית שונים מבישראל בנוגע לחופש הביטוי אבל המצב בארץ זהה לחלוטין בכל הנוגע לחסימת ביקורת במדיה החברתית: רובנו הלכנו לקלפיות ב-2015 והצבענו - ורשימת הליכוד הרכיבה ממשלה; רבים מחבריה (ובמיוחד הקולניים שבהם) מחזיקים עמודי פייסבוק פעילים, חשבונות טוויטר ואינסטגרם. ומשום מה, מרשים לעצמם לסתום לאנשים את הפה, כאילו זכות הביטוי שמורה רק למפרגנים.

יש בישראל חוקים בנוגע לדיבור מסית, פוגעני, מכפיש או מאיים; מי שעובר עליהם צפוי לעונש, אם ייתבע. אבל לכמה שרים (ואיתם, גם לא מעט חברי כנסת) אין טעם בפרוצדורה הזאת. השיח הציבורי מתקיים גם בתגובות, פיברוטים, לייקים וציוצים; איזו זכות יש לשר בישראל להדיר אנשים מהשיח הזה?

מגבלות סמכות וחקיקה

העניין מאוד בעייתי בארץ; לדברי עו"ד יהונתן קלינגר, מומחה לזכויות דיגיטליות ורגולציה טכנולוגית, הנושא פרוץ ומותר - לפחות בינתיים: "מבקר המדינה התחיל לאחרונה לבדוק את הנושא של החסימות שמבוצעות על ידי פוליטיקאים. גם שם הסמכות שלו מוגבלת כי הוא לא מבקר חברי כנסת אלא רק שרים", הסביר. "לכן, הביקורת היא רק על שרים מכהנים שמקבלים מימון ציבורי להחזיק את עמוד הפייסבוק שלהם".

לדברי קלינגר, אין בישראל חקיקה בנושא משום שרק בשנים האחרונות הפכה המדיה החברתית לעורק תקשורת מרכזי בין הציבור והשלטון. הוא הסביר כי בהתחשב בכך, "המוסכמה היא שאין לאפשר חסימה של אזרחים, או לכל הפחות ליידע אזרחים מדוע נחסמו ולאפשר להם ערוץ תקשורת אחר".

לראייתי, הגיע הזמן לתת את הדעת על העניין, להגיד "כן, אנחנו דמוקרטיה ובדמוקרטיה שומעים דעות שמעצבנות לפעמים"; אחרת, מה שווה חופש הביטוי שלנו? אישיות ציבורית לא אוהבת כשמצליפים בה עם עלבונות, ביקורות או מציאות שלא נוח להכיר בה? אולי היא לא עשויה מהחומר הנדרש לחיים ציבוריים. אולי עליה לפנות את מקומה לטובת מישהו שלא מפחד ממה שיש לנו להגיד.