השופט אליקים רובינשטיין: הפשרן פורש

1. תודה קטנה לדרעי

מחילוץ ממשלת נתניהו ממבוכה לכס השיפוט בעליון

לאחר 12 שנות כהונה פורש מחרתיים המשנה לנשיאת בית המשפט העליון אליקים רובינשטיין מכהונתו. רובינשטיין הגיע לעליון מלשכת היועץ המשפטי לממשלה, שאליה הוזעק לאחר משבר בר־און חברון, שבמסגרתו מונה רוני בר־און מונה ליועץ המשפטי של ממשלת נתניהו הראשונה בחסות עסקה שנרקמה לכאורה לחילוץ אריה דרעי מכתב אישום. בר־און כיהן בתפקיד שלושה ימים (בהם שבת), ורובינשטיין, ששימש אז כשופט בית המשפט המחוזי בירושלים, נקרא להחליפו. ההשערה באותה עת היתה שבתמורה לחילוץ הזריז הובטח לרובינשטיין מינויו לעליון לאחר תום הכהונה.

ואכן כך היה, למורת רוחה של השופטת דליה דורנר שהפגינה התנגדות עזה למינוי. את רובינשטיין נהגה לכנות "הגבאי" וכיוונה בכך ליידישקייט שקרנה מהופעתו. דורנר רטנה כנגדו, "כאן עובדים, אין זמן לסיפורי מעשיות" - עקיצה שמרמזת למנהגו של רובינשטיין להפליג בסיפורים, משלים וחידודי תורה. בניגוד לפסימיות של דורנר, התגלה רובינשטיין כשופט חרוץ ובעל הספקים מרשימים.

כיועמ"ש הרבה לסגור תיקי חשדות לשוחד של פוליטיקאים

כמספר מעשיות לא טמן רובינשטיין את ידו בצלחת. כמו למשל בבג"ץ שהגישו יישובים שלא פוצו אחרי מלחמת לבנון, בגלל שהזכאות לפיצוי נקבעה רק למי שמרוחק עד 50 ק"מ מהגבול. יישובים מרוחקים יותר עתרו, אבל ידו של בג"ץ קצרה מלהושיע. רובינשטיין הסביר להם את קדושת המספר, שאין לשופט סמכות לשנותו לאחר שנקבע על ידי הממשלה. לשם כך גייס את המשל התלמודי של הגוזל המדדה: גוזל נפל מהשובך שבחצר אחת והחל לדדות לכיוון החצר השכנה. אם עבר 50 אמה, הוא נחשב כבר לקניינו של השכן. אחד מתלמידי החכמים הקשה ושאל מה קורה אם הגוזל נתפס כשרגלו האחת חצתה את ה־50 והשנייה טרם. תלמיד זה סולק מבית המדרש בעוון נודניקיות.

השופט אליקים רובינשטיין | צילום: אלכס קולומויסקי

ברובינשטיין עצמו היה משהו מאותו תלמיד חכם. הוא היה יהודי טוב שהצטיין בגישה מתונה ואנושית. חזותו העגלגלה ופני הירח המאירים שלו תרמו לדימוי הרחימאי הזה. כיועץ משפטי ספק אם אלו תכונות רצויות. לרובינשטיין גם לא היתה סכין בין השיניים. הוא סגר לנתניהו את תיק ההובלות בפרשת עמדי, לצחי הנגבי את תיק דרך צלחה ואף החליט שלא להגיש כתב אישום נגד הנשיא עזר ויצמן באשמת קבלת שוחד מאדוארד סרוסי. במקרה זה ריחם על הנשיא החולה והמבוגר והסתפק בפרישתו מהנשיאות.

הקו הזה הוביל את רובינשטיין לעימות חזיתי מתוקשר עם פרקליטת המדינה עדנה ארבל וצוותה, שהפיקו כתבי אישום בשרשרת נגד בכירי המדינה. העימות הגיע לשיאו בהמלצתו של רובינשטיין להדיח את ראש אגף חקירות במשטרה ניצב משה מזרחי, שהיה מקל החובלים של ארבל מול הפוליטיקאים, שנשמו לרווחה אחרי שרובינשטיין פטר אותם מעונשו של זה. לעומת זאת גילה היועץ רובינשטיין נחישות בלכידתה של עו"ד ליאורה גלאט־ברקוביץ, שהדליפה את דבר חקירת ראש הממשלה אריאל שרון בפרשת סיריל קרן. כשופט בעליון מיתן רובינשטיין את הלהט ללכוד מדליפים, כשאביגדור ליברמן עתר לחקירת ההדלפות מחקירותיו. בתחילה נענו השופטים לליברמן, אולם בהמשך סירבו ללחוץ למיצוי החקירה הזו.

התייצב נגד החלטות הממשלה בסוגיות הגז אך חיפש פשרות

רובינשטיין צמח בשירות הציבורי כעוזרם של יוסי צ'חנובר ומשה דיין. הוא השתתף בקמפ דיוויד ובשיחות השלום עם ירדן. במעמדים אלה הסתייע בשליטתו בשפה הערבית. כשופט שהגיע משירות המדינה נטה לצד הממסדי הביטחוני. בכלל, הכיר בחשיבותה, מעמדה ותפקידיה של המדינה. כשהסתייג מהפרטת מוביל המים הארצי כתב: "את אמא אין מוכרים". כשופט דתי נטה במשוואת דת־מדינה לצד ההלכתי, אם כי נמנה עם השופטים שפסלו את חוק טל.

לאחרונה התגלה רובינשטיין כשופט אקטיביסט בשתי העתירות שקשורות לגז - יצואו והמתווה שלו - ובשתיהן פסק נגד הממשלה. הוא קבע שהכנסת מוסמכת לקבוע את מכסות היצוא ולא הממשלה, ואת המתווה ביטל יחד עם שלושת חבריו להרכב כנגד דעת המיעוט של מי שהיה עוזרו כיועץ משפטי, השופט נעם סולברג.

בדומה לשופט מישאל חשין, הרבה רובינשטיין לשתף את קוראי פסקי דינו בהתלבטויות והייסורים שאחזו בו בדרך להכרעה. "הכרעה זו ניתנה בחירוק שיניים", כתב במקרה אחד; "נטייתי הכללית היא לגמישות המאפשרת דרכי אמצע ולא פתרונות של שחור ולבן", כתב במקום אחר. רובינשטיין, כמו אפלטון, נמנה עם מחפשי הפשרה, שביל הזהב, תכונה שהמוניטין שלה הולך ונסוג מפני הנטייה להקצנה שזוכה ליוקרת יתר בשיח הנוכחי.