האמן אוליבייה דה סאגאזן: "להוציא את הפנים החוצה"

בשש השנים האחרונות עוטה על עצמו האמן הצרפתי אוליבייה דה סאגאזן (De Sagazan) שכבות על גבי שכבות של חֵמר, כך שפניו וגופו יוצאים מהתבנית של פנים וגוף כפי שאנחנו מכירים אותם. זה קורה במסגרת מופע הפרפורמנס "טרנספיגורציה", שהוא מעלה ברחבי העולם, והשבוע גם אצלנו במסגרת פסטיבל ישראל בירושלים.

דה סאגאזן (58) נולד בקונגו וחי באזור החוף המערבי של צרפת. הכשרתו האקדמית היא בכלל בביולוגיה, ואולי מכאן העניין הרב שלו בנושא הגוף - אבל זה כמה עשורים הוא פועל כאמן. "התחלתי כצייר ופסל", הוא מספר ל"כלכליסט", "וגם אז התחברתי לנושא של הגוף האנושי והפנים האנושיות. הושפעתי מאוד מציירים כמו רמברנדט ופרנסיס בייקון ועבדתי ברוח האקספרסיוניסטים, אבל לא במובן המופשט של הז'אנר, אלא דווקא בסגנון של אלה שעבדו עם מוטיב הגוף".

אל תחום הפרפורמנס (מיצג) נכנס דה סאגאזן די במקרה. "בשנת 1999 היה חודש שבו לא הצלחתי לצייר. לא יודע למה, אבל משהו בי הרגיש שאני צריך להיכנס אל תוך הציור שלי ולהעניק לו חיים. לקחתי את כל החומרים שאני משתמש בהם ושפכתי אותם על פניי ועל גופי. במזל הפעלתי מצלמה מולי שתיעדה את כל התהליך, והייתי מופתע כשראיתי את התוצאה. כשאתה עובד על ציור או פסל, אתה עובד בעיניים פקוחות. פה עבדתי בפעם הראשונה על עיוור. החומר כיסה לי את העיניים אבל המשכתי לעבוד בעיניים עצומות. הבנתי שכאשר אני עובד כמו עיוור, אני מצליח לתת לציורים חיים חדשים, אופק חדש".

את אותה פעולה פרפורמטיבית, שזכתה לשם "טרנספיגורציה" (שינוי צורה), ביצע דה סאגאזן שוב באותה השנה פעמיים בגלריה הפריזאית שייצגה אותו, ואז חזר לציור ופיסול. "ואז, לפני שש שנים, העליתי סרטון של הפרפורמנס ליוטיוב", הוא מספר, "ובן רגע הכל השתנה. במשך 20 שנה הייתי כמו נזיר בסטודיו, בשש השנים האחרונות אני מסתובב ברחבי העולם עם המופע". כל מופע כזה אורך כ־40 דקות. דה סאגאזן יושב על כיסא מול קהל ולאט לאט שופך על עצמו חמר. ברגע שהחמר מכסה את פניו הוא מתחיל לשרטט מחדש את איברי הפנים שלו באמצעות צבעים. אז הוא מכסה אותם בחמר שוב, וחוזר חלילה. הדימוי שנוצר בכל פעם שונה, כיוון שהפעולה נעשית בעיניים עצומות. ההתרחשות והחומר מקנים לו מראה שהוא לעתים מפחיד או מפלצתי. לעתים הוא נראה חי־מת, לעתים כמו אחוז דיבוק. "אני מנסה לשכוח בכל פעם את הצורה של הפנים ואז להמציא אותה מחדש", הוא מספר. "המופע מבחינתי הוא חקירה מטפיזית. אני חוקר את הגוף שלי והפנים שלי, אבל גם 4 מיליארד שנה של חיים. אני מנסה ליצור פנים שיש בהן אמת, אבל לא חייבת להיות בהן סטרוקטורה מסודרת, לא חייבת להיות להן צורה מוכרת".

המטרה היא ליצור דימוי מפחיד?

"המטרה היא להוציא החוצה דברים שמגיעים מבפנים. כן, לאנשים מסוימים זה נראה כמו מפלצת או כמו חייזר - כל אחד מוצא בדימוי הזה משהו אחר. אני לא מנסה להיות מורבידי, אני חוקר את הגוף. אני מוצא שאחרי המופע לאנשים קצת קשה לדבר על זה. הם לא עצובים או מפוחדים, ומנגד הם גם לא שמחים או נהנים. הדימוי הזה מציג משהו שאנחנו לא יודעים להגדיר במדויק, והוא יוצר אסוציאציות שונות במקומות שונים בעולם. המקום שבו הכי הרבה אנשים היו המומים הוא כנראה שנגחאי, משהו בדימוי של איש לבן עירום שמכסה את עצמו בחומר היה בלתי נתפס עבורם. בקוריאה אמרו לי שזה נראה כאילו אני חוזר לגלגולי חיים קודמים שלי".

איך זה להיות מכוסה בחמר למשך 40 דקות?

"זו חוויה מאוד חזקה וחושית. אני שופך על עצמי בכל מופע כ־30 ק"ג של חמר. זה חומר שמרגיש קצת כמו עור, כמו בשר. כשאני מכוסה בו אני מודע לגוף שלי יותר. מלבד זאת, הוא מועיל לעור הפנים, וגם יורד בקלות במים".

בשנים האחרונות הוא מקיים סדנאות ברחבי העולם שבהן הוא מלמד את טכניקת ההתכסות בחמר. "זה מאפשר לאנשים לגעת זה בזה", הוא מסביר. "אנחנו חיים היום בחברה שמגע בלתי אמצעי בה כמעט לא קיים, והחמר הופך אותו לקל יותר. אני עובד הרבה עם רקדנים ושחקני תיאטרון ואפילו עם אנשים שלוקים באוטיזם, שהחמר על גופם גורם להם לזוז הרבה יותר".