אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
"אמא חינכה לקפדנות, ותמיד אמרה: "אל תקנה סתם. תחסוך עוד קצת ותקנה הכי טוב" צילום: עמית שעל

"אמא חינכה לקפדנות, ותמיד אמרה: "אל תקנה סתם. תחסוך עוד קצת ותקנה הכי טוב"

שמוליק יפרח, מנכ"ל תיאטרון הקאמרי, בן 55, אב לשניים, גר בעומר: "בצהריים, כשילדים שיחקו בחוץ, אמא שלחה אותנו לישון כי "צריך לנוח מהחום המדברי, מי שבחוץ הם ילדים פראיים"

15.06.2017, 10:46 | דיאנה בחור ניר

הוריי אסתר ויצחק עלו ממרוקו, שם אבא היה סוכן אופנה שלבש חליפות ועניבות, ואמא עיצבה בגדים בחנות אופנה. הם הגיעו מקזבלנקה, עיר אירופית, למדבר, לדימונה, '2 דקות מירושלים'. בשנה הראשונה אמא לא הפסיקה לבכות, שאלה את אבא שוב ושוב 'לאן הבאת אותי?!', אבל בסוף הם התרגלו והתאהבו ביישוב. אבא עבד במפעל הפוספטים, ואמא היתה עקרת בית אבל המשיכה לתפור בגדים מחוברות 'בורדה'.

"אני הבן הרביעי מששת ילדיהם. גדלנו בבית נקי מאוד, עם הקפדה על הלבוש, עם אמא שנהגנו להתבדח שאם מישהו יעבור לידה בטעות היא תגהץ אותו, עם מטבח עשיר שמכנס משפחה שלמה סביב הסירים. גם בבגרותנו התכנסנו כולנו סביב הסירים של אמא, ורק אז הבנתי איזה כוח יש לזה.

"בכל יום אמא הכינה שתי ארוחות בשריות, כי לא אוכלים מזון שבושל יום קודם, הרבה סלטים ולחם ביתי; אני זוכר את קרקוש הצמידים שלה ב־4 בבוקר כשלשה את הבצק. בצהריים היינו חייבים לישון. שאר הילדים שיחקו בחוץ, אבל אצלנו הבית היה שטוף ואנחנו, שישה ילדים, היינו מקולחים, לובשים תחתונים וגופייה לבנים של אתא ונשלחים למיטה, כי 'צריך לנוח מהחום המדברי. מי שבחוץ הם ילדים פראיים'. וברקע מכונת התפירה של אמא המשיכה לעבוד. אמא חינכה למצוינות ולקפדנות גם בצריכה, ואמרה תמיד: 'אל תקנה סתם. תחסוך עוד קצת ותקנה הכי טוב'. כך היינו מהראשונים בשכונה לקנות טלוויזיה שחור־לבן של סוני, קופסת פלאים שהפכה את הבית שלי לבית קולנוע.

1963. שמוליק יפרח עם אמו אסתר בביתם בדימונה 1963. שמוליק יפרח עם אמו אסתר בביתם בדימונה 1963. שמוליק יפרח עם אמו אסתר בביתם בדימונה

"דוד שלי, דוד יפרח, היה הסולן של להקת האריות, שבה ניגן בין השאר חיים סבן. יכול להיות שמשם באה לי ההשראה, ולפי הוריי כשהייתי ילד 'בכל מקום שבו היתה במה - היית עליה'. כשהתחלתי ללמוד משחק בבית צבי אמי נסעה מדימונה לתל אביב ולרמת גן בכמה אוטובוסים כדי למלא לי את המקרר בסירים, שאוכל להתרכז בלימודים. רק אחר כך שמעתי להפתעתי שאבא נהג לביים את חברי ההסתדרות בדימונה בהצגות מסיפורי התנ"ך, 'יוסף וכתונת הפסים' וכדומה.

"בכיתה ח' ביקשתי מהוריי לעבור לבית הספר החקלאי מקווה ישראל, ורק לאחר ויכוחים ודמעות הם הסכימו. לא חוויתי קיפוח בשום מסגרת, אבל רציתי להתרחק מדימונה, שסימלה לי את הגלותיות והפריפריה, ולהיות הישראלי החדש. פעם אפילו הטחתי בהורים: 'אתם תקועים בדברים הישנים שהבאתם ממרוקו'. הם אמרו: 'כשתגדל תדע להעריך את השורשים שלך'. היום אני מחובר לשורשים, יודע להעריך את התרבות הנפלאה שהנחילו לי. בשנות התשעים, במלאות 40 שנה לדימונה, ביימתי הצגה שגוללה את סיפור ההגעה של הוריי ועולים אחרים לעיר, והועלתה באצטדיון כשבקהל ישבו, בין השאר, ראש הממשלה יצחק רבין וכמובן אבי ואמי. ראיתי כמה מרגש אותם לראות אותי מספר את הסיפור שלהם".

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות