למה עד שנשים כבר מוצגות בטלוויזיה כמנהיגות, מדובר תמיד במכשפות חסרת רחמים

איך יודעים שבא עתיד? מסתכלים סביב סביב, ורואים שלצד מעבורות החלל, הקולוניות על המאדים, ההולוגרמות, הרובוטים והצבא של המשובטים, ישנה עוד תופעה ממש חדשנית - נשים שמנהלות את העולם.

העתיד של יצירות המדע הבדיוני והפנטזיה מציג ראשות ממשלה, שליטות של תאגידי ענק ומלכות בגלקסיות רחוקות. זה תרחיש הגיוני בסך הכל. איפה אם לא בעתיד נמצא עולם שוויוני יותר, שבו גם נשים ינהיגו בדיוק כמו גברים? ודאי ביצירות שיצאו השנה מארצות הברית, שבה התסריט הזה כמעט התממש לפני רגע, ואז התעופף כמו בלון הליום כשלשלטון עלה נשיא שקרא לתפוס נשים במבושיהן. "סיפורים ישנו את התודעה", אומרת חוקרת התרבות ליאת אלקיים, "במיוחד סיפורים שמתחילים בגיל מוקדם". היא צודקת כמובן, אלא שקשה להתענג על השוויון המדומיין כאשר מסביב רואים רק אופל. ברבות מהסדרות, הסרטים והספרים החדשים העתיד אינו ורוד, ובהתאמה ההנהגה הנשית אינה מבשרת טובות.

אחת הדוגמאות העדכניות לכך מופיעה בסדרת הטלוויזיה "הון שלטון", שעלילתה מתרחשת בשנת 2074 ומציגה עולם שסובל ממשבר אקלימי ופשיטת רגל בנקאית, ונשלט בידי התאגיד הכוחני SPIGA במילווקי שבארצות הברית. העולם הזה מחולק לאזורים "ירוקים" משגשגים ול"אדומים" מוזנחים ועניים, וכל אזרחיו נמצאים בפיקוח תמידי: אם יעברו אפילו עבירה קלה הם עלולים להיות מוגדרים בוגדים ולהישלח ל"חדר השקט", מקום שהעינויים בו אינסופיים. עם הדמויות הבולטות בסדרה נמנית אליזבת קראוס (ג'וליה אורמונד), מנהלת בכירה בתאגיד, שמופיעה על מסכי ענק בסגנון "האח הגדול" ופונה אל האזרחים, המקשיבים לאיומיה בדום מתוח. היא רעה, אולי רעה במיוחד משום שהיא גם אמה של אחת הדמויות הראשיות, לורה הטובה והאכפתית שניתקה עמה קשר בגלל קור לבה. כלומר קראוס היא רעה גם כאם וגם כפוליטיקאית.

החזון של נשים הניצבות בעמדות כוח וקובעות סדרי עולם מפחיד את היוצרים, שלא במפתיע גברים ברובם. ודמותה של קראוס אינה הדוגמה היחידה. הנה מקבץ של שליטות מניפולטיביות ומרושעות שנראו בטלוויזיה ובקולנוע בשנים האחרונות: רונית אלקבץ המנוחה גילמה ראשת ממשלה של דיסטופיה בצרפת של סוף המאה ה־21 בסדרה "טריפליום"; סידסה באבט קנודסן (שהתפרסמה כשגילמה ראשת ממשלה נערצת בסדרה הדנית הריאליסטית "בורגן") מגלמת את דמותה של תרזה קולן קרת הלב, המנהלת את פארק האנדרואידים ב"ווסטוורלד"; ג'וליאן מור היא הנשיאה הקשוחה אלמה קווין בסרטי "משחקי הרעב"; קייט וינסלט גילמה את המנהיגה ג'נין מתיוס בסרט "מפוצלים"; פטרישה קלארקסון כיהנה כמדענית הראשית אווה פייג' ב"הרץ במבוך"; ואפילו מריל סטריפ עטורת האוסקרים הובילה דיסטופיה משלה

כראשת מועצת הזקנים בסרט "המעניק", שעלילתו מתרחשת ב־2048, אחרי מלחמה קשה.

פרופ' אילנה גומל, מהמחלקה לספרות אנגלית ולימודים אמריקאיים באוניברסיטת תל אביב, המתמחה בספרות מדע בדיוני, טוענת כי ריבוי המנהיגות בסדרות ובסרטים נובע מ"שנאת נשים שורשית בתרבות האמריקאית. ראינו אותה בבחירות האחרונות ביחס שלו זכתה הילארי קלינטון". גומל מצביעה על הדמות שגילמה סטריפ, תומכת נלהבת של קלינטון במציאות, שהיתה מעין תאומת מסך שלה. "היא אשה מבוגרת, רשעית ואם רעה. זאת דמות ארכיטיפית הלקוחה מאגדות ילדים כמו 'היפהפייה הנמה', ופחות מספרות מדע בדיוני. הספרות כבר עברה שינוי מהותי, היא מזמן לא גברית ויש בה ייצוג גדול של נשים יוצרות וחשובות. אבל הקולנוע והטלוויזיה עוד לא שם, הדמויות שנראות יותר במדיומים האלה מגיעות כתגובת נגד להתקדמות של הנשים בכל התחומים ובמיוחד בפוליטיקה".

דיסטופיה שלוקחת את השלטון הנשי צעד נוסף קדימה היא "הכניסה לגברים אסורה" (No Men Beyond This Point, 2015), סרטו של מארק סויירס. העולם בה מונהג ומאוכלס על ידי נשים שהחליטו להפסיק להוליד בנים. תהליך שלפי הסרט, העשוי כמוקומנטרי, החל בשנות החמישים של המאה ה־20, ומבשר השתלטות נשית על העולם.

העולם העתידני שבו שולטות נשים ביצירות האלה הוא דיסטופי. "אוטופיה כסוגה לא מצליחה לחזור אל השיח הציבורי, כי קשה להאמין באופציה האוטופית כעת", אומרת נועה מנהיים, ראש מחלקת ספרות עברית בהוצאת כנרת זמורה ביתן דביר, העוסקת בתחום מדע בדיוני וספרות ספקולטיבית. המנהיגות בדיסטופיה הן פגע רע. רבות מהן אכזריות, עושות שטויות, מקבלות החלטות גרועות, ובאופן כללי נדמה שנשים מנהיגות במדע בדיוני הן סימן לצרות צרורות.

ובכל זאת, טוענת מנהיים, "המיקום של אשה בתפקיד הנהגתי הוא לא סימן של הדיסטופיה, אלא מלמד שהעולם הגיע למצב כל כך נורא שהוא מבין שכדאי לשקול אופציה אחרת מזו הגברית. הנשים לא הביאו את החורבן, אלא החורבן הביא את הנשים".

בהקשר זה עולה כמובן שמה של הסדרה הדיסטופית המדוברת ביותר כעת, "סיפורה של שפחה", שבה נעצר תהליך ההתרבות הטבעית, והפריון נשלט בידי השלטון הטוטליטרי הגלעדי. השלטון יצר סולם מעמדות חברתיים שהנשים נמצאות בתחתיתו ומשמשות שפחות רבייה. הנשים בסדרה הן אמנם הקורבנות הראשיים, אבל מופיעות בה גם נשים בעלות תפקידי מפתח המיוצגות באופן שלילי מאוד. גיבורת הסדרה אופרד (אליזבת מוס) מקבלת יחס גרוע יותר מאשת המפקד, שלמענה היא

אמורה ללדת ילד, מאשר מהמפקד עצמו. ובמכון לחינוך מחדש המדריכה הראשית, דודה לידיה, היא אשה סדיסטית.

אלא ש"סיפורה של שפחה" מבוסס על ספרה של היוצרת הפמיניסטית הקנדית מרגרט אטווד. "כשרואים את הנשים במרכז לחינוך מחדש בסדרה", אומרת מנהיים, "אי אפשר שלא לחשוב על הנשים שהיו קאפו במחנות הריכוז במלחמת העולם השנייה, וכמובן על ההצהרה הנלווית תמיד לכך, שהן היו 'גרועות יותר מהגברים'.

הטרמינולוגיה ההשוואתית הזאת נובעת מתפיסה הממעיטה בערכן של נשים. ההנחה היא שנשים הן רק חמודות. לא מאמינים שאשה יכולה להיות אכזרית, אבל גבר

כן? אטווד יודעת שנשים יכולות להיות אכזריות".

מיעוט גם על המסך

 

נשיאות ומנהיגות הן חלק ממסורת רבת שנים בז’אנר המדע הבדיוני. לא תמיד הן היו התגשמות החלום הפמיניסטי, אבל לרוב הן עשו עבודה לא רעה. "מדובר בעולמות שהם פוסט־אפוקליפטיים, כך שהנשים שם הן בטח לא תוצר של משהו חיובי. אף שעצם זה שרואים נשים חזקות הוא כבר הישג מבחינתי", אומרת אלקיים ומוסיפה בייאוש: "עזבי חזקות, לראות נשים חיות זה כבר הישג בימינו. כל כך הרבה סדרות טלוויזיה נפתחות באשה מתה".

אכן. ייצוג כלשהו עדיף כנראה על היעדרו. ובכל זאת אי אפשר לטעות בסטטיסטיקה המצערת. בתחקיר של המרכז לחקר נשים בטלוויזיה ובקולנוע ששמו "זה עולם (צלולואידי) של גברים" נמצא כי הרוב המכריע של מנהיגים ב־100 הסרטים הרווחיים של 2014 היו גברים. וליתר דיוק: 96% מהמנהיגים בארגוני פשע; 89% מראשי תאגידים; 89% ממנהיגי צבא או סוכנויות ממשלתיות; 82% מההנהגה הפוליטית, ו־81% מהמדענים וההנהגה האינטלקטואלית היו גברים.

הנקודה המצערת היא שהמציאות בארצות הברית גרועה אף יותר. נשים מהוות רק 19% מהקונגרס האמריקאי ו־21% מהסנאט, וזה עוד טוב ביחס למנכ"ליות ובכירות בתאגידים - שיעור שירד אשתקד ל־4% בלבד.

מפלצות או קורבנות

 

ובחזרה לעתיד. יהיו מי שיאמרו כי יש גם לא מעט גברים מנהיגים שמוצגים באור שלילי במדע הבדיוני, ביצירה פיקטיבית ואפילו במציאות. אך אלה הם רק סוג אחד מתוך מבחר גדול של גברים הנמצאים בעמדות כוח, שבהם יש רעים וטובים, ולא נציגות בודדות.

"גם ביצירות אוטופיסטיות יש נשים מנהיגות", אומרת מנהיים בניסיון לאזן את התמונה. "עולם שבו כל אחד כשיר להנהיג לפי כישוריו הוא עולם שבו יהיו נשים מנהיגות. ב’וויאג'ר’, סדרה־בת של ‘מסע בין כוכבים’, ישנה קפטן שמנהיגה את הספינה. היא אחת הדמויות האהובות לדורותיה של הסדרה. היא אשה חזקה והיא אינה מתנהגת כמו גבר".

גם בסדרות ובסרטים יש גיבורות ומורדות חיוביות, אבל המנהיגות, לרוב נשים מעט מבוגרות (למשל אמהות בוגרות, שלעתים תוקעות מקלות בגלגלי המורדות הצעירות), הן, איך לומר, לא משהו. "נראטיב של נשים מסוכנות, שאם נותנים להן קצת כוח הן נהיות למפלצות, הוא נראטיב של ניצול", אומרת מנהיים, "אני חשדנית בקשר לנראטיב הזה. הרבה פעמים הן פשוט עושות דבריו של איזה פטריארך־על שנמצא מעליהן, כמו ב'משחקי הרעב'. פעמים רבות הנשים הרעות הן קורבנות של גברים, ולא ממש עומדות בראש הפירמידה, יותר קליאן קונוויי מאשר טראמפ", היא מציעה כמטאפורה.

"עולם בדיוני שמתאר מנהיגה עוצמתית כלא נשית, כאנטי־משפחתית וכביץ' רודפת כבוד, מזכיר יותר מדי את העולם האמיתי, שבו נהוג לתאר כך נשים בעמדות מפתח", כותבת הסופרת יסמין ניוהאוז בכתבה באתר "ביץ' פליקס", שכותרתה: "כשנשים הן ה’רעים' בסרטי דיסטופיה". "יש לנו בעיה כשהרעים בארבעה סרטי דיסטופיה שונים הם נשים בגיל מסוים שמתנהגות באופן לגמרי מנוגד מהמצופה מהן. הן מחזקות את ההנחה שאין דבר דיסטופי יותר מאשר אשה בגיל של אמא שלי שאינה מתנהגת באמהיות".

"בז’אנר המדע הבדיוני יש הרבה ספרים המתארים פחד מהשתלטות של נשים על העולם. הייצוג השלילי שלהן מחזק את הפטריארכיה. זאת הגדלה של משהו שהרי לא קיים במציאות, אנחנו עוד רחוקות משם. ראי מקרה הילארי", אומרת אלקיים. "'חולית' הוא האבטיפוס של הפרנויה מנשים. הנשים שם מתמרנות את הגברים, הן פועלות מאחורי הקלעים, יש להן יכולות לזהות מתי אדם משקר, הן מעין מכשפות סייבר או מכשפות ממש, ששולטות גופנית גם בקידום מטרות העולם — הולדת אדם עליון שנקרא ‘קפיצת הדרך’. הן כולן גיבורות־על מעניינות כי הן מוותרות על אהבה".

לדברי אלקיים, למרות הייצוג הזה של נשים כמניפולטיביות שמשלמות על מעמדן בחוסר אהבה, הן מעוררות הזדהות. "ראשית כי 'חולית' הוא הספר הכי טוב שנכתב אי פעם, ושנית כי הוא מאפשר לך כאשה לדמיין את עצמך עם כוחות־על; לא להעמיד את חיי האהבה הרומנטית במרכז זה גם סוג של מתנה. הייצוגים של נשים כגיבורות מצומצמים מאוד, וכנערה שמחתי למצוא אותם כאן. כשהייתי ילדה לא היתה לי וונדר וומן אז נאלצתי להזדהות עם ספיידרמן".

את גל הנשים הגיבורות או המנהיגות אלקיים מייחסת לתופעה רחבה יותר, וברוכה. היא מסבירה את הריבוי של הנשים במגמה חיובית של גל גיבורות בסרטי קולנוע, למשל "וונדר וומן" עם גל גדות, "מואנה" של דיסני, קטניס אברדין ב"משחקי הרעב" ו־70 אלף החיקויים שצצו לה. "יש הבנה בעשור האחרון, שכעת הגיעה לשיאה, שהתרבות היתה נעדרת סיפורים של נשים, שהנשים עצמן זקוקות להם, שהן צרכניות טובות יותר של תרבות, ושמשתלם לספק להן אותם. המנהיגות בדיסטופיות הן ביטוי של הגל הזה".

מנהיים מצרפת מצדה את "אמיצה", עוד סרט של דיסני, "על גיבורה שהחיפוש אחר מערכת יחסים לא רק שאינו במרכז, אלא שאין לגיבורה שום עניין ברומנטיקה. מכשירים אותה להיות מנהיגה. היא מוסיפה את האבן שלה למגדל של כל האבנים של המנהיגים בעבר".

מנהיים מתייחסת לעוד ז'אנר המשיק למדע הבדיוני, הפנטזיה, שבו הצגת הנשים המנהיגות היא בבחינת אליה וקוץ בה. "ב'משחקי הכס' חאליסי (אמיליה קלארק) היא מאוד נשית ואין לה בעיה להשתמש בנשיות שלה כמנהיגה. היא מגיעה מהפריפריה של העולם לתבוע מחדש את הכס. אין לה בעיה להשתמש בכללים של העולם הגברי, לרבות כוחניות שהשמידה את העולם, כדי להפיל את הגברים השולטים. הבעיה האינהרנטית של הסדרה היא שהפרטים המאוד גרפיים בספר נהפכים ב־HBO לציצי ותחת. הסדרה מציגה נשים חזקות הפועלות בעולם גברי, אבל הן עירומות למחצה, ונתונות לאינוסים מזעזעים, משהו מאוד נצלני. מצד אחד היא יפהפייה במעט בגדים, מצד אחר ניתן לה כמה דרקונים לרכוב עליהם. זאת סתירה פמיניסטית שקשה ליישב.

"אני חושבת שפוליטיקת הזהויות, המתקיימת בז'אנרים השוליים של מדע בדיוני ופנטזיה, תחלחל למיינסטרים. ספרות ז'אנר מתפקדת כמעבדה, צלחת פטרי שמתקיימת בשוליים, שבהם אפשר לשחק עם רעיונות רדיקליים ולראות מה היה קורה אילו היו מתממשים". אם הניסויים יצליחו ויציגו מגוון רחב של נשים בעמדות כוח, שלא כולן רעות, מי יודע, אולי יפציע שחר של יום חדש.