האמנית תמר נסים מפיחה חיים באופוזיציה הראשונה של הציונות

"הניכוס של הביוגרפיה והזהות של שמחה צברי הוא האמצעי שלי כאמנית להביע את רעיון העבודה", אומרת האמנית תמר נסים, שבמשך יותר משנה חוקרת את דמותה של צברי (1913–2004), פעילה בתנועה הקומוניסטית בישראל בשלהי המאה ה־20. צברי נולדה בישראל להורים קשי יום שעלו מתימן, וסיפור חייה המרתק מובא באריכות בעבודת וידיאו שאורכה 12 דקות בשם "אני שמחה צברי". את העבודה תציג נסים ממחר במובי - מוזיאוני בת ים - במסגרת הסבב השלישי לתערוכה "הילדים רוצים קומוניזם", שמציינת 99 שנה למהפכה הבולשביקית.

נסים (55) היא אמנית פעילה שעוסקת בעיקר בווידיאו ובפרפורמנס. היא בוגרת בית הספר שנקר והמדרשה לאמנות בבית ברל, ובשנים האחרונות הציגה בכמה תערוכות יחיד ובתערוכות משותפות רבות. נוסף על כך היא חברה בגלריה השיתופית לצילום אינדי בתל אביב. "אני עוסקת הרבה בהיסטוריה המקומית, בייחוד בנשים בעלות השפעה שפעלו פה". את צברי לא הכירה לפני כן ונתקלה בה רק כשחיפשה חומרים עבור תערוכה עתידית. "הבנתי שיש בדמות שלה מרכיבים רבים של זהות — הזהות הנשית, הזהות המזרחית, הזהות האידיאולוגית. במשך שנה ערכתי מחקר שכלל חיפוש חומרים בארכיונים כדי ללמוד פרטים על חייה". המחקר, כך היא מספרת, היה מאתגר בייחוד משום שלצברי אין ילדים, מה שמצמצם את מקורות המידע עליה, ואף שנסים הצליחה ליצור קשר עם אחייניתה, היא לא ידעה לספר לה הרבה על הדמות שגם בחייה כנראה היתה מסתורית. "לקראת סופו של התחקיר איתרתי אשה שהיתה חברתה. היא היתה העדה העיקרית שלי".

נסים בדמותה של צברי ב"אני שמחה צברי". "היה לי חשוב להציל אותה מהשכחה" | צילום: יחצ

התימנייה, האקדמאית, הפוליטית והאידיאולוגית

סיפור חייה של צברי ארוך ומורכב, אבל בתמצית: היא היתה לבקנית ממוצא תימני, כמו שתיים מארבע אחיותיה. כבר בהיותה נערה היא לקחה חלק בפק"פ — פאַלעסטינישע קומוניסטישע פרטיי (המפלגה הקומוניסטית של פלשתינה), וגם היתה בת הזוג של פעיל ערבי בה. בשל חברותה במפלגה היא ישבה בכלא ורוב חייה התנהלו במחתרת. בגיל 40 החליטה לעשות תפנית, פרשה מהפעילות הפוליטית ונסעה ללמוד בסורבון שבפריז, מה שהוביל אותה לקריירה אקדמית. כשחזרה ארצה התקבלה כמרצה בחוג להיסטוריה של המזה"ת ואפריקה באוניברסיטת תל־אביב. היא מעולם לא נישאה ולא היו לה ילדים, ונפטרה בהיותה בת 91. את כל המידע שאספה נסים על חייה היא שוטחת בעבודת הווידיאו, שבה משמשת בת דמותה ומגוללת את סיפור חייה.

"אני עוסקת בפרפורמנס", היא אומרת, "ואני רואה עצמי כמעין ערוץ תקשורת או מדיום שדרכו צברי מדברת. אני לא מרגישה שחקנית שמגלמת את דמותה, אלא נותנת לה לדבר דרכי". את הטקסט קוראת נסים כארבע זהויות שונות של צברי — התימנייה, האקדמאית, הפוליטית והאידיאולוגית. את קורותיה בארבעת הכובעים היא מספרת באופן אינפורמטיבי וקר. "אני חושבת שהיא לא היתה אדם מוכוון רגשות ולא דיברה על התחושות שלה. בשלב הראשון, לפני שאני מתחילה לפרק את דמותה ולהטעין אותה במשמעויות נוספות, היה חשוב לי לספר את הסיפור שלה ולהציל אותה מהשכחה".

האופוזיציה של אז היא השמאל של היום

לצד העבודה המרכזית מציגה נסים בתערוכה כמה עבודות שמנסות לשפוך אור נוסף על דמותה המסתורית של צברי. אחת מהן מציגה את תמונתה עם שלוש אחיותיה. "הרבה אנשים שואלים אותי אם המצאתי אותה, אז זה מבחינתי הרפרנס לעובדה שהיא היתה אמיתית, רציתי שאנשים יראו גם איך היא נראתה, שיהיה לה המקום הזה". נוסף על כך מציגה נסים מכתב של עשרה עמודים שכתבה צברי למפלגה הקומוניסטית שבו היא מבקשת לחזור לשורותיה אחרי שסולקה ממנה. "יש משהו מכמיר לב בבקשה הזאת שלה, אף שרוב המכתב הוא ניתוח היסטורי של מה שקרה למפלגה באותן השנים. מלבד הדמות האישית שלה, אחד הדברים שריתקו אותי היה הטקסטים של המפלגה שכבר בשנות העשרים דיברו על כיבוש הקרקע, על העובדה שאנשים חיים כאן ואי אפשר לקחת את אדמתם. זה די מדהים כי מי שגדל לתוך הנרטיב הציוני לא ידע שהיתה אופוזיציה בזמן אמת שאומרת את מה שהשמאל הישראלי אומר היום".