חפש אותי בראשון: הזמרים כבר לא גרים בתל אביב

"אוי תל אביב כמה הכל יפה לך, לא סתם אומרים יין ישמח לבב אנוש, היום חוגגים כמו באמצע הפאבלה", שרים סטטיק ובן אל תבורי בפזמון של להיט הקיץ החדש שלהם, שהקליפ שלו אפילו צולם בכיכר ביאליק, על רקע בית העירייה הראשון ובהשתתפות ראש העירייה הנוכחי רון חולדאי. לכאורה, יש כאן שיר הלל לתל אביב החוגגת. בפועל, זה שיר הלל מסויג למדי. זו תל אביב ששותים בה, שחוגגים בה, ושמזכירה לשניים, שגם כתבו את המילים, את משכנות העוני בברזיל. זו תל אביב שיוצאים לבלות בה, אבל לא תל אביב שגרים בה. לפחות לא סטטיק (לירז רוסו), שחי בכלל בחיפה, והמפיק שלהם ג'ורדי (ירדן פלג), שחי ועובד בקריות; רק בן אל תבורי גר בתל אביב.

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה https://www.clfb.org.il/heb/main/

להאזנה ב-iTunes | לכל הכתבות המוקלטות

גם משה פרץ, אייל גולן, עדן בן זקן, אברהם טל, מוקי (דני ניב), חנן בן ארי ועוד ועוד מהזמרים המצליחים ביותר של השנים האחרונות לא חיים בתל אביב. הם מקסימום עובדים בה, וגם זה לא תמיד. למעשה, כשסוקרים את מקומות המגורים של האמנים הישראלים המושמעים ביותר ברדיו ובטלוויזיה לפי נתוני חברת רדיומטר, אמנים ממגוון רחב של ז'אנרים, מגלים שתל אביב אינה מככבת כמקום מגורים; חלק מהזמרים חיים בסביבותיה, עדיין בתוך גוש דן, אבל רבים אחרים עושים את לילותיהם מחוץ למטרופולין.

זה קורה כי הנסיעות קצרות יותר, והתקשורת קלה יותר; כבר לא צריך להסתובב בכסית, בטריטון או במדבר כדי להתערבב בסצנה וליצור שיתופי פעולה שירימו את הקריירה. אבל מעבר לכך, לתופעה הזאת יש שני צדדים, שמעידים על שני תהליכים מקבילים. האחד הוא השינוי במפת המוזיקה הישראלית, עם התחזקות ז'אנרים כמו הפופ הים תיכוני, ההיפ הופ והשירים ה"דתיים", שמטבעם נוטים לצמוח יותר בפריפריה. האחר הוא יוקר המחיה (ובעיקר עלות הדיור) המשתולל בגוש דן, שמרחיק צעירים רבים, בטח אם הם מתפרנסים מאמנות. כך, לתופעה הזאת יש גם השלכה בשתי הזירות האלה: מצד אחד, יש כאן חיבור חזק יותר של התרבות לפריפריה, כזה שצומח מהשטח ללא עזרת המירי־רגבים. מצד אחר, יש כאן בירת תרבות שהולכת ומאבדת את מעמדה ככזאת מסיבות כלכליות, ושאופייה הצעיר, התוסס, היוצר, נשחק משמעותית. במילים אחרות, הצצה בכתובות המגורים של עשרות אמנים מספקת תמונה עדכנית, ומעוררת מחשבה, של הסוציולוגיה, ההיררכיה התרבותית וכוחות השוק בישראל 2017.

הכסף, השורשים, ההורים, איכות החיים

"אני אוהב את הקריות. נוח לי פה, גדלתי פה. לא אוהב את ההמולה של המרכז. כל עוד יש לי האופציה, אני אישאר פה", אומר ג'ורדי, המפיק החם של הרגע, בשיחה מהאולפן שלו בקריית אתא. "יש לי פה אולפן מדהים, יהיה לי קשה מאוד למצוא כזה בתל אביב, עם ספייס גדול ואנרגיות מדהימות. השכירות בתל אביב גבוהה מדי, ובעצם הכל יקר שם".

כסף הוא סיבה מרכזית שמונים זמרים למגורים מחוץ לתל אביב, אבל הוא לא הסיבה היחידה. איה זהבי פייגלין, לשעבר סולנית להקת כל החתיכים אצלי וכיום אחד הקולות הבולטים בסצנת האינדי, עברה מתל אביב לחדרה בעיקר מהסיבה הזאת: "פשוט זול לגור שם, ואני גרה בדירה של המשפחה". אבל מוקי — שהקריירה שלו התחילה ביבנה, המשיכה בתל אביב ומשגשגת בשנים האחרונות, כשהוא שוב חי בעיר הולדתו — מדבר על איכות החיים, בעיקר כהורה: "יבנה היא מקום לא צפוף ולא מטורף. אני מרגיש בה יותר אדמה ושורשים. חשוב לי להביא את הילדים שלי לאותו בית ספר יסודי שבו אני למדתי. טוב לי פה. יש לי בית גדול, ויבנה קרובה מאוד למרכז. אני מגיע בדרך כלל לתל אביב בצהריים, לא בשעות שיש פקקים, ואני מנהל איתה יחסים של אהבה ושנאה". אברהם טל, שעזב את תל אביב לטובת פרדס חנה, מוקד משיכה מרכזי ליוצרים מהמרכז, מתעכב על השילוב בין איכות החיים לחופש יצירתי: "אני מסתובב הרבה בארץ ותמיד מתפעל מכמה פרדס חנה מדהימה, מזה שיש כאן יצירה חופשית, משהו מאוזן, כפר עם חיי קהילה של המון אמנים. בעיר כשאתה מפורסם כולם מכירים אותך, וזה מאוד מתיש ליצור אינטראקציה עם אנשים. אני חייב את האזור האנונימי כביכול שלי בפרדס חנה". אפילו את החזרות, הוא אומר, הוא כבר לא עושה בתל אביב, כי "כל הגישה לעיר היא פרוצדורה, זה לא מתאים לנו".

פרץ. "בהתחלה פחדתי לעבור לתל אביב, אחר כך כבר רציתי שקט" | צילום: רון קדמי

פייגלין, מוקי וטל הם דוגמאות לאמנים שחיו שנים בתל אביב עד שבחרו לעזוב, אבל בשנים האחרונות מתרבים הזמרים שאפילו לא עוברים בעיר בדרך להצלחה; הם נשארים מחוץ למרכז בגלל אותו שילוב של סיבות. משה פרץ, למשל, גדל בטבריה, חי בעבר בקריית עקרון וכיום גר בבאר יעקב. "לא עברתי לתל אביב בתחילת דרכי כי רציתי לעשות את המעבר למרכז באופן הדרגתי, היה גדול עליי לעבור ישר לעיר, רציתי שלא תהיה טראומה", אומר פרץ, מקום חמישי בדירוג האמנים המושמעים בישראל בשנה החולפת, שהשיק החודש את אלבומו השמיני, "בחור חדש". "אחרי שהצלחתי כבר רציתי מקום שקט, כי גם ככה אני נמצא כל היום ברעש, עם האנשים והפקקים. רציתי להתנתק למקום של השראה ויצירה. יש מי שרוצה את עולם הזוהר, אבל זה לא באמת קורה בתל אביב, כל מי שאני מכיר רק רוצה לצאת מהעיר ומחפש איכות חיים. בכסף שבו אתה קונה דירה בתל אביב אתה יכול לקנות שטח ענקי ולבנות בית הרבה יותר גדול מחוץ לעיר. אני יכול להרשות לעצמי לגור בה, זו לא בעיה כספית, אבל זה לא סגנון החיים שלי".

כך אומר גם הראפר אלון דה לוקו, מכוכבי היוטיוב הראשונים, זוכה הריאליטי "לה לה לנד" ומי שכתב גם לשרית חדד ולפאר טסי, וכעת פונה לשוק האמריקאי, מביתו שבבאר שבע. "אפילו עכשיו - כשאני מתחיל קריירה מצליחה במיאמי, חושב לקנות מטוס פרטי ועומד להוריש לכל אחד מארבעת ילדיי מיליון שקל - אני עדיין מעדיף לגור כאן. הכי חשוב לי לגור ליד ההורים, ואני רוצה גם להיות קרוב לילד שישב על הברזלים בשכונה. תל אביב אף פעם לא היתה השאיפה שלי, אם כבר אז ארצות הברית. אם הייתי מגיע לתל אביב, לא הייתי מצליח להגיע לקהלים שלי. חוץ מזה, מה זה לנסוע לתל אביב מבאר שבע? שעה ורבע בסך הכל. זה הזמן הכי אהוב עליי, בנסיעות האלה כתבתי את הלהיטים הכי גדולים".

ג'ורדי. "מה זה שעה ורבע מתל אביב לקריות? זה המינימום שבן אדם יכול לעשות כדי לעבוד איתי" | צילום: יאיר שגיא

יוטיוב כבר לא גר בתל אביב, וממילא היצירתיות בה גוססת

את היצירה מחוץ לתל אביב מאפשרים, במידה רבה, הטכנולוגיה והעולם השטוח שהיא מייצרת, שמייתרים את המפגש הפיזי. "אני לא שומע אמנים שאומרים 'ג'ורדי, זה רחוק לי'. בלוס אנג'לס למרחק כזה אין משמעות. כשבריטני ספירס עבדה עם המפיק מקס מרטין, היא טסה אליו לשבדיה, זה היה התנאי שלו. אז מה זה נסיעה של שעה ורבע מתל אביב לקריות? זה המינימום שבן אדם יכול לעשות כדי לעבוד איתי. ואם יש מקרה נדיר שמישהו עסוק בטירוף ולא יכול להגיע, אני שולח לו את הטרקים בווטסאפ", אומר ג'ורדי. "לפני 20 שנה המיקום הפיזי היה רלבנטי, אבל היום הוא כבר לא משחק תפקיד".

איש מפתח בתעשיית המוזיקה, שעובד במעגלים שעוטפים את היוצרים (ובעצמו חי מחוץ לגוש דן), מדגים: "את השיר החדש של פאר טסי, 'Hey Yo גדולה מהחיים', הפיק חגי מזרחי, שבכלל יושב בלוס אנג'לס. המפיק תמיר צור עבד על השירים של ליאור נרקיס ממיאמי. יועד נבו עושה מאסטרים מלונדון. מה שאתה צריך כדי להיות זמר בישראל זה לגור בה, לא משנה איפה".

הטכנולוגיה משחקת תפקיד לא רק בהפקה אלא גם בהפצה של השירים. רבים מהזמרים המצליחים כיום עושים זאת באופן ויראלי, בזכות יוטיוב והרשתות החברתיות, מה שמשחרר אותם עוד יותר מהצורך לחיות באיזשהו מרכז עשייה, כפי שהיה בעבר.

אבל השינוי הוא הרבה יותר עמוק ממהפכה טכנולוגית, ונוגע בשורשים שמצמיחים את היצירה. במשך עשרות שנים היה צריך להימצא במקומות מסוימים בתל אביב כדי להשתלב בעשייה התרבותית, להתחכך ולספוג את הרוח. לבלות בבתי הקפה של המשוררים בכסית ובהמשך על הדשא אצל אביגדור או במדבר ובגלולה ובפרילנד; לישון במלון בשלמה המלך, שבגלגוליו השונים אירח שלל אמנים, מהלהקות הצבאיות עד החברים של נטאשה; לצאת לפינגווין או לקולנוע דן, לרוקסן, לאלנבי 58, לדינמו דבש; לשרוץ במשרד של האמרגן המיתולוגי התורן כדי שמישהו יספח אותך לאיזו הפקה; או לקפוץ כל יום לאולפני טריטון לראות מי מקליט שם, להצטרף לנגינה או לקולות הרקע.

מוקי. "חשוב לי להביא את הילדים לבית הספר היסודי שבו אני למדתי" | צילום: עמית שעל

הנחת היסוד היתה שאתה חייב להיות, פיזית, במקומות מסוימים כדי לשאוב השראה, ליצור, לשתף פעולה, ללמוד, לנגן עם האנשים הנכונים, לרכוש ניסיון בכמה שיותר הקלטות, וכמובן להכיר אנשי תקשורת שיכתבו עליך וישמיעו אותך. כדי להיות זמר מצליח, היית צריך לעבור בהמון מקומות. וכל המקומות האלה היו בתל אביב. היא היתה, ללא עוררין, העיר שבה חייבים להיות.

והיא כבר לא. דנה ברגר, פעם מנסיכות תל אביב והיום תושבת מושב באזור הסטף, מתמצתת את העניין: "תל אביב היתה עבורי מקום מרגש. הייתי יושבת במקומות כי ישבו בהם גיטריסטים חתיכים. היתה סצנה של עשייה מוזיקלית והפריה הדדית. עכשיו כשאני מסתכלת על האנשים בבתי הקפה בתל אביב, הם מדברים על נדל"ן ומשווים שעוני יוקרה". בתוך השינוי הזה, יש מי שאומרים שהווייב היצירתי של העיר פשוט עבר. למשל בן דורה של ברגר, אסף שריג מלהקת איפה הילד, שחזר מתל אביב לקיבוץ הולדתו גבעת ברנר כי "הבנתי שהעיר הזאת שוחטת אותי כלכלית וגם יצירתית. הרגשתי בה חסום". בקיבוץ, הוא מספר, יש סצנה שוקקת של מוזיקאים. גם בבאר שבע יש אחת כזאת, כפי שגילה המוזיקאי איתי פרל, שחי בעיר, פתח בה בר ומקליט כעת אלבום חדש באולפן מקומי. "גדלתי בצפת והגעתי לתל אביב כדי לנגן עם מוזיקאים מקצועיים, שם היתה הרמה הכי גבוהה. לפני כחמש שנים הרגשתי שאני צריך שינוי, הסתובבתי בארץ במשך חודשיים והופעתי כל ערב במקום אחר. ואז גיליתי את הסצנה בבאר שבע, והכרתי נגנים מקצועיים שלא נופלים ברמתם מאלה שבתל אביב. זה היה בשבילי הסימן שאני יכול לעזוב את העיר".

כך אפילו סצנת הרוק גילתה שהיא לא צריכה את תל אביב, ויכולה ליצור את הקהילות הקטנות שלה בבאר שבע, בגבעת ברנר, בעמק חפר ועוד. ומה שנכון לה נכון ביתר שאת בז'אנרים אחרים. "בישראל מתקיימות סצנות אחרות עם רעיונות שונים", אומר חמי רודנר, בעבר מאנשי המפתח של קהילת הרוק בתל אביב; הוא הגיע אליה מגבעת ברנר, והוא היחיד מחברי איפה הילד שעדיין חי בה. "הרבה מהמוזיקאים היום הם יותר דתיים ויותר לאומנים ופחות תל אביבים במהות שלהם, ועל המוזיקה המזרחית אין בכלל מה לדבר. אצלם תל אביב תמיד היתה מחוץ למעגל".

צלילי העוד, צלילי הכרם, אהובה עוזרי ואחרים אמנם צמחו בתל אביב, אבל הז'אנר נתפס כמעט מראשיתו כלא־תל אביבי, וה"מלך" שלו, זוהר ארגוב, היה מזוהה עם ראשון לציון. "הדימוי שצריך לעבור לתל אביב כדי להצליח קיים בעיניים של התל אביבים עצמם, לא בעיני הזמרים והזמרות המזרחים", אומר מגיש הטלוויזיה ירון אילן, ממקדמי הז'אנר הגדולים בארץ. "מעבר לכך, מסיבות של יוקר הנדל"ן, האולפנים כבר נמצאים מחוץ לתל אביב. ואם פעם היית אומר שתל אביב היא מרכז המדיה, גם זה לא נכון היום". ומגיש הרדיו אליקו כהן, אושיית מוזיקה ים תיכונית מרכזית (שמשדר מראשון לציון), מוסיף: "התל אביבים הם לא המכתיבים, אלא הנגררים. רק בשנים האחרונות הם מתחילים לחבק את המוזיקה הזאת. יש לתל אביב השפעה, אבל היא מינורית, היא לא מעוז של יצירה והיא לא משפיעה. הפריפריה והפרברים הם שמכתיבים את הטון".

ברגר. "תל אביב היתה עבורי מקום מרגש" | צילום: עודד אנגל

ואלה לא רק דתיים ולאומנים וים־תיכונים. גם ההיפ הופ והראפ נוטים לצמוח בשוליים של המרכז התרבותי או ממש מחוץ לו. שב"ק ס' באו מיבנה, הדג נחש מירושלים, האולסטארס מנתניה. וחלק מהיוצרים ממשיכים לפעול מחוץ לתל אביב. הראפר איזי (ארז שרון), למשל, חי בנתניה וצובר משם מיליוני צפיות בשירים שלו ביוטיוב, כולל "הכל מן אללה" שאותו תפר עם ג'ורדי, ובכן, באמצעות הווטסאפ. "לא התפרסמתי בזכות פלייליסט של תחנות רדיו או חברת תקליטים שדחפה אותי אלא בזכות היוטיוב", הוא אומר. "ההורים שלי גרים בכפר סבא ולא רציתי להתרחק מהם, ואני גולש אז בנתניה יש לי ים. אני יכול להרשות לעצמי לגור בתל אביב, אבל אני לא מוכן לשלם על קובייה קטנה 5,000 שקל כדי להגיד 'הנה, אני גר בתל אביב'. לא מעניין את הקהל איפה אני גר, אני מופיע בכל הארץ".

אי אפשר להתחמק מהעובדה שתל אביב אשכנזית

בעצם, אם כך, זה לא שהחיים מחוץ לתל אביב מחברים את האמנים לקהלים רחבים יותר; התהליך הוא למעשה הפוך: בניגוד לעבר, לקהלים הרחבים קל הרבה יותר להצמיח יוצרים מתוכם בלי לשלוח אותם לעיר הגדולה. "מעודד לראות שהפרברים הם לא דממת מוות, שלא מדובר בערי שינה. דברים נוצרים מחוץ לתל אביב", אומר הגיאוגרף ד"ר יואב לרמן. הוא מדגיש שמדובר בחלק מתופעה רחבה בהרבה – לא רק הזמרים כבר לא צריכים את תל אביב, ולא רק המפיקים שלהם או שולחי הסינגלים, אלא גם תעשיות אחרות, כגון התקשורת (קבוצת ידיעות אחרונות שעברה לראשון לציון, תאגיד השידור שהתמקם במודיעין), חברות הביטוח, הבנקים. במקרה של הזמרים והיוצרים, התפוררות המרכז האחד והיחיד נוכחת גם בטקסטים. לדבריו, כשסטטיק ובן אל שרים "אם אתה מרגיש שחם, תתארגן על אוטו ועל בגד ים", "הם לא אומרים 'רד לים', כי ברור שאתה צריך אוטו. כך נראים החיים של אדם מראשון או מהקריות, הוא צריך את האוטו. וזו אוכלוסייה גדולה הרבה יותר מזו התל אביבית, ועם נפח כלכלי גדול יותר".

כשהגיאוגרף החברתי ד"ר ניר כהן סוקר את התופעה, הוא מדבר על שילוב של כוחות כלכליים וחברתיים עמוקים. כהן מזכיר את יוקר המחיה, להבדיל מעשורים קודמים שבהם הביקוש למגורים בתל אביב היה נמוך יותר; את הפרבור שמושך אנשים, מגיל מסוים ובעיקר הורים, אל מחוץ לעיר, כשהתנאים הגיאוגרפיים בישראל עדיין משאירים אותה קרובה ונגישה; וגם את מה שהוא קורא לו "העניין האתני": "אין מה לעשות: המרחב מרחוב יהודה הלוי ועד הירקון הוא מרחב אשכנזי, לפחות באימג' הציבורי". כשזה המצב, לא פלא שתל אביב אינה מרחב שזמרים מהז'אנר המזרחי ואפילו מההיפ הופ והראפ שואפים אליו. "זה לא המקום של הקהל הטבעי שלהם", אומר כהן. "אני תוהה אם זה לא מה שנקרא בגיאוגרפיה החברתית 'חוסר שייכות'. אם אני לא שייך לפה, אם אני יוצא פה לרחוב ולא בטוח שכולם מזהים אותי, עדיף לי להישאר קרוב לקהילה הגרעינית שמייצרת אצלי תחושת שייכות. ואם תל אביב היא זרה ומנוכרת, מה נותן לי בעצם כל מרכז תל אביב? אני יכול לחיות בווילה מפוארת וחדשה, סמל להצלחה, במקום שבו מעריכים אותי".

ובכל זאת, מתברר, האימג' התל אביבי מורכב יותר: היא יקרה, היא לא הסביבה הטבעית של רבים מהיוצרים החדשים, לא צריך אותה כדי להצליח, אבל כנראה צריך אותה כדי לכתוב שירים. השיר הטרי של סטטיק ובן אל הוא רק אחרון בשרשרת של להיטים מזרחיים שבהם העיר מככבת, כולל "תל אביב" של עומר אדם (שגר במשמר השבעה), "דרך השלום" של פאר טסי (פרדס חנה), "מלכת השושנים" של עדן בן זקן (ראשון לציון) ו"הכל קורה בתל אביב" של דודו אהרון (גבעתיים). אז בשירים הכל עדיין קורה בתל אביב. במציאות שמאחורי השירים, מתברר שהפרברים כבר ניצחו.