הפוטנציאל הלא ממומש ביחסי הודו־ישראל

ראש ממשלת הודו נרנדרה מודי נחת אתמול לראשונה בישראל לביקור שמטרתו חיזוק הקשרים הכלכליים בין המדינות. השוק ההודי נמצא על הכוונת של ראשי המשק הישראלי כבר כמה שנים. מאז 2014, בה התחיל המשק ההודי להראות סימני יציאה מהמשבר הכלכלי העולמי, נעשו מספר ניסיונות לחזק את הקשרים הכלכליים בין המדינות. בשלב זה נראה כי למרות הרחבת הנציגות הישראלית הכלכלית הרשמית במדינה ועלייה מסוימת בהיקף הסחר, ישראל עוד רחוקה מלממש את פוטנציאל היצוא למדינת הענק.

לומר על היצוא הישראלי להודו שהוא לא מנוצל זה לומר את המובן מאליו. בשנה שעברה היצוא הישראלי למדינה השנייה הכי מאוכלסת בעולם, וזו שצפויה לעקוף בשנים הקרובות את סין, עמד על 1.15 מיליארד דולר בלבד. 26% ממנו הם כימיקלים, מחצבים וכדומה, כ־21% מכשירי טלקומיניקציה וכ־19% מוצרי מתכת. כיל וחברות דשנים חקלאיים אחרות מייצאות כיום להודו, וגם לחברת טבע יש מפעל במדינה שמעסיק כ־4,000 עובדים. החברות הבטחוניות, כמו התעשייה האווירית, אלביט, תעש וכדומה מייצאות גם הן לא מעט תחמושת וציוד לחימה לצבא ההודי.

אבל החלוקה הזו בין הענפים שמייצאת ישראל להודו היא באמת לא חשובה, גם לא הצמחיה הנאה לכאורה, בשיעור של 58%, ביצוא להודו בעשור האחרון. בסופו של דבר, אפשר לחשוב על היחס בין היצוא הנוכחי לפוטנציאל כאל היחס בין הגודל של ישראל לגודל של הודו. במספרים, היחס של היצוא הישראלי מכלל היבוא ההודי הוא 0.3%. שוויץ, לדוגמה, יצאה בשנה עברה להודו סחורות בשווי של 14.8 מיליארד דולר.

לפחות חלק מהפער הזה אמור להיסגר בעזרת הסכמים חדשים שייחתמו בין שתי הממשלות בביקורו של מודי בישראל. אזור סחר חופשי לא יהיה בין ישראל להודו בשנים הקרובות, בעיקר עקב אכזבה של ההודים מהסכמים דומים שחתמו בעבר עם מדינות אחרות. אבל גם אם ההסכמים הנוכחיים יעזרו להגדיל בעוד כמה מיליארדי דולרים בשנה את נתח היצוא הישראלי ביבוא ההודי - מדינה שהתוצר שלה צומח בקצב אדיר של יותר מ־7% בשנה - דיינו.

בסרטון שפרסם בשבוע שעבר מודי, כחלק ממסע ההסברה לרפורמת מס אדירה בהיקפה שנכנסה השבוע לתוקף, אין מילה אחת על מיסוי. יש בו אנשים מחייכים, רוקדים, עובדים, מתגלחים, מנגנים, ומוחאים כפיים לפי הקצב, אבל אף מילה על השינוי שירגיש כל אחד מ־1.3 מיליארד ההודים בכמעט כל קנייה שיבצע.

הסרטון לא נועד כדי להסביר את הרפורמה במס ל־300 מיליון המשכילים ההודים, אלא למיליארד ההודים שבתחתית ההיררכיה הכלכלית. אלו הם ההודים שמאגרי מים נקיים, תשתיות ביוב, מדרכות תקינות ותאורת רחוב הם מבחינתם לא המובן מאליו. המנעד האדיר הזה בין חלקי האוכלוסייה של הודו, כאשר כל חלק כזה הוא עצום בגודלו בפני עצמו, מגדיר את הפוטנציאל של היצוא הישראלי למדינת הענק הזו.

לא מדובר רק על טכנולוגיות לניקוי מים באזורי הספר הנידחים של תת היבשת, אלא אפילו ניקוי והולכת מים באזורים העירוניים העשירים יחסית, שכיום בנייני המגורים והמשרדים שבהם מסתמכים לא פעם על מיכליות מים שבאות פעם ביום למלא את הבריכה התת־קרקעית שממנה כל דירה שואבת את המים שלה. כדי לסבר את האוזן, תוכנית 100 הערים החכמות עליה הכריז מודי ב־2015 אשר כוללת השקעה של 15 מיליארד דולר עד 2022 לא מתייחסת בהכרח רק לפריסה של סיבים אופטיים, מערכת תברואה בה כל פח אשפה מנוטר, או לוחות דיגיטליים בתחנות האוטובוס שמודיעים מתי הקו הבא מגיע, אלא גם על דברים הרבה יותר בסיסיים - רמזורים, הקמת מערכת מים עירונית וחיבור מסודר לחשמל. זה המקום בו היצואנים הישראלים יכולים להשתלב.

צמצום הבירוקרטיה ההודית

שיחות עם ישראלים שעובדים מול השוק ההודי מעלות כי הם לא תולים יותר מדי תקוות בהסכמים החדשים בין הממשלות, להוציא את ההסכם על הקמת קרן החדשנות. זוהי קרן לחמש שנים שצפויה לעמוד על כ־40 מיליון דולר ולעודד שיתופי פעולה בין חברות הייטק הודיות וישראליות, בחסות הרשות לחדשנות במשרד הכלכלה בישראל והמקבילה שלו בהודו.

במקביל, החלטת הממשלה מהחודש שעבר להשקיע 280 מיליון שקל אולי קיבלה התייחסות בשל הניסיון לעודד את תעשיית הקולנוע ההודית לצלם בישראל, ועל הדרך גם לעודד עשרות אלפי הודים לבקר בארץ הקודש, אבל אחד הסעיפים הכי חשובים בה הוא קטן ונסתר. זהו הסעיף שקובע כי הממשלה תשקיע 24 מיליון שקל בהקמה של בנק יועצים לשוק ההודי שנועד כדי להתמודד עם חסמי הרגולציה הכבדים במדינה, במקביל למערך הנספחות המסחרית בשגרירות ישראל בהודו.

בנוסף, לפי ההחלטה אמור לקום מאגר שיתופי פעולה בין חברות ישראליות קטנות ובינוניות כדי לממן ביחד את ההתמודדות עם הרגולציה, השיווק והלוגיסטיקה בכניסה לשוק ההודי. אם כל זה ייצא לפועל כמו שצריך, לפחות חלק מכאב הראש אמור להיחסך ליצואן הישראלי. מהלך בכיוון כבר עשתה הודו בעצמה, כשהקימה לפני כשנתיים גוף בשם invest India שמלווה, לפעמים באופן אישי, משקיעים זרים שרוצים לפתח עסקים בהודו.

מחקלאות לסחורות

מטרת העל של מודי היא לעשות לשוק הסחורות בעולם את מה שסין עשתה לו. זו אחת הסיבות מדוע הוא מתעקש על make in India, או במילים אחרות שמשהו מהסחורות והשירותים שהודו מיבאת יתבצע על קרקע הודית עם עובדים הודים. לדוגמה, אם חברת תקשורת ישראלית רוצה ליצא ערכות להודו, היא יכולה ליצא ללא שום בעיה, כל עוד ההרכבה עצמה של החלקים השונים בערכה תתבצע על ידי הודים. רק כך, מאמין מודי, הוא יוכל להסב כמה שיותר מ־47% מהעובדים בהודו שכיום מסתמכים על חקלאות למחייתם, להיות פועלי תעשייה ולכבוש את עולם הסחורות.