אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
פרשת דסק"ש־מעריב: הלקוח נגד עורך הדין צילום: אוראל כהן

פרשת דסק"ש־מעריב: הלקוח נגד עורך הדין

דיסקונט השקעות, הלקוחה של עורכי הדין רונן עדיני ורם דקל, סגרה פשרה מאחורי גבם. זה קורה כשהלקוח לא באמת רוצה את עורך הדין

23.07.2017, 09:04 | משה גורלי

1. המעמד הכפול

חובת האמון כשעורך הדין של התובע עובר לייצג את הנתבע

ברקע המהומה שהתעוררה בפרשת דסק"ש־מעריב כדאי לחדד נקודה מרכזית שנוגעת למעמדם של באי כוח התובע עורכי הדין רונן עדיני ורם דקל. לאחר שהשופט עפר גרוסקופף אישר את הבקשה לתביעה נגזרת, הפכו עדיני ודקל לבאי כוחה של דסק"ש שסירבה לתבוע את נוחי דנקנר וחבורת הדירקטורים ששרפה למעלה מ־300 מיליון שקל על רכישת מעריב.

קראו עוד בכלכליסט

המעבר הזה אינו פשוט. קודם הם תקפו את החברה ועכשיו הם מייצגים אותה. ערב אישור הבקשה, הלקוח שלהם היה בעל מניות המיעוט, המבקש בתביעה הנגזרת, רמי אוסטרובסקי, וכעת הלקוח שלהם היא דסק"ש. למעבר הזה יש משמעות רבה. מעתה, חבים עורכי הדין חובת אמון לחברה שהיא בעלת הנכס שהוקנה לה - עילת התביעה נגד הדירקטורים שסרחו.

פרופ' עמיר ליכט בבלוג שלו "נקודה בסוף משפט" דן במעמדו הכפול הזה של עורך הדין. בפרשת אפריקה ישראל נדחתה בקשתה של החברה לייצג את עצמה בנפרד בתביעה הנגזרת המנוהלת בשמה נגד בעל השליטה לב לבייב. החברה ביקשה "להשתחרר" מייצוגו של התובע הנגזר ולהכיר בזכות העמידה שלה מכיוון שטובתה מחייבת עמידה נפרדת מהתובע הנגזר.

מימין: עוה"ד רם דקל ורונן עדיני. האמינו שיקבלו יותר מ־100 מיליון שקל, צילום: אוראל כהן מימין: עוה"ד רם דקל ורונן עדיני. האמינו שיקבלו יותר מ־100 מיליון שקל | צילום: אוראל כהן מימין: עוה"ד רם דקל ורונן עדיני. האמינו שיקבלו יותר מ־100 מיליון שקל, צילום: אוראל כהן

השופט יעקב שינמן, שאולמו סמוך לשל גרוסקופף, עיגן את מעמדם של באי כוח התובע הנגזר: "מרגע שהחברה בוחרת שלא (למצות את זכויותיה), ובית המשפט משתכנע שקיימת תשתית ראייתית מספקת שהתביעה וניהולה הן לכאורה לטובת החברה וכי התובע אינו פועל בחוסר תום לב - הנהלת החברה מאבדת את סמכותה לנהל את התביעה, וסמכות זו מוענקת לתובע הנגזר. בנסיבות אלה, הדין קובע, באופן חד וחלק, כי התובע הנגזר הוא־הוא, ולא אחר, המוסמך לנהל התביעה בשמה של החברה לגבי אותו עניין קונקרטי. היעתרות לבקשת החברה למתן זכות עמידה נפרדת לחברה, לאחר שזו בחרה שלא לעשות כן, משמעותה פגיעה באיזונים וברציונאלים של התביעה הנגזרת, והלכה למעשה מאיינת את שלב אישור הבקשה לתביעה הנגזרת". ומסכם ליכט: "תובע נגזר פועל כאורגן של החברה. חלה עליו חובת אמון כלפי החברה כאמונאי אד הוק שלה".

בענייננו, טוענים באי כוח דסק"ש, עו"ד אביתר קנולר והיועץ המשפטי של החברה עו"ד אהרון קאופמן, שעדיני ודקל פועלים נגד טובת הלקוח שלהם כשהם מסרבים לפשרת 100 מיליון השקל. קאופמן אף טען שהמניע להתנגדותם טמון ברצונם להגדיל את שכר הטרחה. שכר הטרחה, משיבים עדיני ודקל, לא שייך כלל להסכם ולגובה הפשרה, כי ממילא קובע אותו בית המשפט. הכביסה המלוכלכת הזו כובסה בפומבי ביום רביעי, באולם בית המשפט, במיוחד לנוכח הנסיבות שנרקחו יום קודם כשדירקטוריון דסק"ש אישר את הפשרה.

2. דם רע מהגישור

הבעיה של עדיני ודקל ושורת המספרים

הדם הרע החל להתנקז כבר בהליך הגישור שהתנהל אצל השופטת בדימוס הילה גרסטל. עדיני ודקל סברו שהתביעה שלהם שווה יותר מ־100 מיליון שקל. היו להם ביד כמה קלפים טובים. את החלטתו הנוקבת של גרוסקופף על חומרת מחדלי הדירקטורים, היה להם נזק של למעלה מ־300 מיליון שקל והיה להם את התקדים שגרוסקופף נפנף פעם הצעת פשרה של 100 מיליון שקל בתביעה ייצוגית נגד חברות הביטוח. הם חששו להגיע לאולמו עם הצעה שלא תשביע את רצונו.

הבעיה שלהם היתה עם הלקוח. דסק"ש, לא אוסטרובסקי. הלקוח שנענה לנתבעים, שהציעו לו 100 מיליון שקל והחל להפנות עורף לניסיונות באי כוחו להגדיל את הסכום. לטענתם, הם האמינו בתום לב שניתן להגדיל את הסכום. ההתרשמות בגישור היתה שמשרעת המשא ומתן נעה בין 100 מיליון שקל ל־147 מיליון שקל (סכום רכישת מעריב) ואפשר לסגור על משהו באמצע. והנה, במהלך מזורז אישר דירקטוריון דסק"ש את פשרת ה־100 מיליון שקל יום לפני הדיון.

3. המכבש על הגב

מה הם לא לקחו בחשבון באולם בית המשפט

לכאורה, מדובר במחלוקת שבין עורך דין ללקוחו. אבל מדובר בלקוח מיוחד, כזה שמלכתחילה לא רצה את התביעה. בגלל ייחודיות ונפיצות המצב, מפוקח ההליך כולו בידי בית המשפט. וכאן לא לקחו עדיני ודקל בחשבון שהשופט גרוסקופף ירמוז באולם שההסדר דווקא נראה לו. במיוחד בגלל שאישר אותו דירקטוריון חדש, שאינו נגוע ואינו מזוהה עם הדירקטורים הנתבעים. הם לא פגשו את אותו השופט שקטל את פשרת ה־100 מיליון שקל עם חברות הביטוח, אלא בשופט שהעיר שמדובר בסכום לא קטן ושייתן משקל לעמדת הדירקטוריון החדש.

גרוסקופף היה זה שהגדיל את התיאבון ואת רף הציפיות עם ההחלטה המהדהדת שכתב כשאישר את התביעה הנגזרת. הוא עלב בדירקטורים והשפיל אותם, הגדיר את התנהגותם כפזיזה, שלדברי פרופ' ליכט שוות ערך להפרת אמונים. להתנהגות שלא ניתנת לכיסוי ביטוחי. ועכשיו כשהביטוח הסכים לשלם את מרבית סכום הפשרה, התמריץ של הדירקטורים לכפותו על דסק"ש גדול שבעתיים. המכבש הזה, חשים עדיני ודקל, עבר היטב על גבם כשבנוסף הם סופגים מהלקוח דסק"ש את השפלת חמדנותם על שכר הטירחה.

תגיות