"הגעתי לגיאנה והיתה לי הארה: זה נראה כמו לווייתן"

"השטחים שברשותנו הם עצומים, יותר מ־30 רישיונות בישראל. המשמעות היא שגם אם חברה תזכה עכשיו בכל מכרזי הים הפתוח בישראל, היא עדיין לא תגיע לגודל שלנו. אם מחברים את סך הנכסים שלנו מדובר בשטחי ענק - יותר גדולים מכל המים הכלכליים של ישראל", אומרים ל"כלכליסט" מנכ"ל רציו פטרוליום איתי רפאל והגיאולוג איתן אייזנברג, הוגה הפעילות ויועץ בכיר בשותפות.

השניים, הזכאים לתמלוג־על של 4.5% מההכנסות העתידיות בתגליות השותפות — אייזנברג ל־4% ורפאל ל־0.5% — מנווטים את שותפות החיפושים לכיוון חדש, בתקווה שגם לתגליות חדשות. בעוד שבועיים יתכנסו בעלי יחידות ההשתתפות בשותפות רציו פטרוליום, שבשליטת משפחות לנדאו ורוטלוי, בבית ציוני אמריקה. המטרה: לאשר רכישתן של זכויות בשלושה נכסי נפט, שיתווספו לארבעת הנכסים הקיימים בפורטפוליו שלה. אחד מהם ממוקם במדינת סורינאם, דרומית לגיאנה, באזור אגן גיאנה־סורינאם, שהפך לאחד השמות החמים בשוק האנרגיה העולמי, ועליו סביר שנשמע לא מעט.

שני נכסים נוספים ממוקמים בים הצפוני, מול חופי בריטניה. אף שהזכויות בסורינאם הקטנה הן אלה שמעוררות את הדמיון של חובבי התגליות והסיכונים, דווקא הרצון של רציו פטרוליום לקדוח בים הצפוני, סביב עשרות חברות אנרגיה ותיקות, צריך לתפוס את עיני המשקיעים. והסיבה? הוא מסמן אבן דרך חשובה במדיניות שנקטה השותפות הצעירה עד כה.

לקראת אסיפת בעלי המניות פרסמה אתמול החברה דו"ח משאבים מותנים, הסוקר את פוטנציאל חביות הנפט בשני הרישיונות בים הצפוני. היקף חביות הנפט הפוטנציאלי ברישיון p.1989, שבו לרציו 15% מהזכויות, עומד על 82 מיליון חביות, ואילו ברישיון השני, שבו לרציו 5% מהזכויות, היקף החביות הפוטנציאלי הוא 23 מיליון חביות לכל היותר, בסיכוי הצלחה של 45%–90%. בשלב זה מוקדם לקבוע אם השותפות תצא להפקה מסחרית.

איתן אייזנברג הגיאולוג הראשי של רציו | צילום: אוראל כהן

רציו פטרוליום, שהחלה את דרכה לפני שש שנים כפעילות פרטית בהובלת אייזנברג, סימנה את תחילת גל ההנפקות של 2017. השותפות גייסה 120 מיליון שקל, 61 מיליון שקל מהציבור והיתר ממשקיעים, והפכה לשותפות הראשונה המתמקדת בחיפוש אחר הזהב השחור במים עמוקים ברחבי העולם.

מאז הונפקה, ירד מחיר היה"ש של החברה ב־2.2%, ובדרך היא הספיקה לרשום ירידה של 13%, שהתמתנה מאז. נוכח שלל ניסיונותיהן של שותפויות הנפט והגז המקומיות לפתות את המשקיעים, קל לבלבל בין השחקניות. עד לשלב זה רציו פטרוליום היא שחקנית של מים עמוקים. ארבעת נכסיה הם בגדר "נכסי חלום", בעגה הנהוגה בשוק ההון, בעלי פוטנציאל לתגליות ענק שאת פירותיהן — אם יהיו — נראה רק בעוד כמה שנים, וגם זה לאחר השקעה של עשרות מיליוני דולרים במידה שהיא אכן תפנה לקידוחים. בדומה לשותפויות ישראליות אחרות, שמקדמות בימים אלה קידוחים יבשתיים ורודפות אחר תזרים המזומנים, גם ברציו פטרוליום הבינו שהאמונה בנכסים לא מספיקה. יהיה עליהם להציג בשנים הקרובות תזרים מזומנים שיתמוך בהגשמת החלומות, ולכן החברה פועלת "לתבל" את תיק הנכסים, כלשונם של רפאל ואייזנברג.

עד כה המשקיעים לא הסתערו על היה"ש של רציו פטרוליום. מדוע?

"שוק ההון המקומי ילמד ויבין את מה שקורה בתחום הנפט והגז מעבר ללבנט. בעולם זהו ענף משוכלל ורואים שהשוק מתחיל ללמוד זאת וההבנה מחלחלת".

מדוע החלטתם לשנות מדיניות?

"נקרא לזה עדכון מדיניות. כשהתחלנו עם הרעיון של רציו פטרוליום, חתרנו לדברים דומים למה שהיה בישראל, וזה מה שעשינו. עכשיו אנחנו מטפלים בהמשך הפעילות. יש הזדמנות לתזרים, זה צעד כלכלי, ולכן נלך על זה. שלא יהיו אי־הבנות, זה לא אומר שזה מהלך חסר סיכון. אך בהתחשב בסקר הסיכונים הפנימי שלנו ובעלות, זה צעד נכון עבורנו".

מה שונה בנכסי הנפט בים הצפוני?

"אנחנו רוצים לתבל את הפורטפוליו בנכסים קצת יותר בשלים, נקרא לזה. לא אותם נכסים קטנים ביבשה אלא נכסים בשלב יותר בוגר. מדובר בשני רישיונות שצפויים להיקדח בטווח זמן קרוב יחסית. אזור הים הצפוני עתיר קידוחים, הפקה ופיתוח. המים שם רדודים, ולגבי הקידוחים, ודאי ביחס למה שאנחנו מכירים מהים העמוק, מדובר במספרים אחרים לגמרי".

רציו פטרוליום נכנסת למים העמוקים

למה הכוונה "מספרים אחרים"?

"מחירי הקידוחים שם נעים בין 10 ל־15 מיליון דולר. לעומת זאת פה, גם לאחר ירידת מחירי הקידוח, מדובר ב־80–70 מיליון דולר. בנוסף, באזור יש תגליות של עשרות מיליוני חביות. פרסמנו בזימון לאסיפה את רכישת הזכויות בשני שדות, נתח של 10% באחד ושל 15% בשני. משום שזו חשיפה כספית לא גבוהה של 3 מיליון דולר עבורנו, אנחנו יכולים להשתתף בשני קידוחים כאלה".

הדרך לגיאנה התחילה בכלל במוזמביק

אייזנברג לא מפסיק לדבר על הפוטנציאל. "אקסון־מוביל (שותפתה של רציו פטרוליום — נ"ט) עושה על חשבונה בשטח שלנו בגיאנה עבודה סיסמית ענקית בשטח של 5,700 קמ"ר. למה? חלופה זולה, שטח גדול. אם תימצא תגלית — היא לא תהיה אחת אלא כמה", הוא מסכם.

לא בטוח שגודל השטח אכן מגדיל את הסיכוי לתגליות.

"קל להסתכל על דברים שאנחנו מכירים. נובל ודלק, למשל, האמינו בטרנד של הים העמוק בישראל, התבצרו בתמר, עברו ללווייתן ואז המשיכו הלאה. הם היו צריכים ליצור כמה שיותר שטחים. ברגע שיש תגלית אחת — הגיוני לרצות כמה שיותר שטח".

איתי רפאל | צילום: אוראל כהן

הבולט בנכסיה של רציו פטרוליום הוא הנכס בגיאנה שבדרום אמריקה. מאז מצאה הענקית אקסון־מוביל את התגליות LIZA ו־PAYARA, הפכה המדינה הקטנה שאיש לא שמע על קיומה למוקד עלייה לרגל של חברות גז. עד לא מזמן התבצעו באזור כמה קידוחים שהתבררו כעקרים, וכך קיבלה החברה את הרישיון כשפנתה למדינה — מבלי שנדרשה כלל למכרז.

"כשעובדים במקומות רחוקים זקוקים לקשר מקומי איכותי. הייתי במוזמביק והאמנתי שמדובר במקום טוב להיות בו, עד שהבנתי שאיחרתי. לאחר כמה חודשים, התברר, התגלו שדות גדולים של גז", אומר אייזנברג. "איש הקשר שהביא אותנו למוזמביק הביא אותנו גם לגיאנה. בדקתי את הפן הגיאולוגי ומה שראיתי מאוד מצא חן בעיניי. היתה לי הארה גדולה — ראיתי שם את הגיאולוגיה של לווייתן. בשדה המקומי הסלע בגיל 15 מיליון שנה, ושם המבנה היה דומה, רק בסדר גודל של 70 מיליון שנה.

החומר שמצאנו וכלל קידוחים יבשים וקצת סיסמיקה יצר את התמונה הזו. ואז הלכנו וביקשנו את הרישיון מהרשויות. זה לא פשוט שם. נפגשנו עם הנשיא, עם שר המכרות, והסברנו להם למה אנחנו שם. שאלו אותי בגיאנה, 'למה אתה צריך משהו שאף אחד לא רוצה? זה בעומק של 3 ק"מ במים'. אמרתי — 'שם יש נפט. זה מתאים לי'. המשא ומתן נמשך הרבה זמן ובסוף קיבלנו את הרישיון".

איך אקסון־מוביל הגיעו לשם?

"אקסון הגיעו לשם לפני עשר שנים. הם לא עשו כלום, פשוט ישבו ולא עשו דבר. התחלף השלטון והשרים שפגשתי התחלפו. לאחר החילוף אמרו לאקסון — או שתעבדו או שניקח לכם את הרישיון. אקסון חיפשו שדה ולא אהבו אותו. איך אנחנו יודעים? הם היו שותפים יחד עם אנשי shell, שלא היו מעוניינים לקדוח את LIZA, ובמקומם נכנסו שותפים אחרים לקדוח בשטח הגדול כדי לשמור על האחזקה בו. ואז נפל דבר — הם מצאו נפט".

"ישראל מעניקה הכי פחות ביטחון"

אייזנברג מספר כי כבר אותרו במקום שלושה שדות, וכי התגלה שדה נוסף רביעי, מתחת ל־LIZA. "אפשר להבין מה השמחה והששון", הוא אומר. "מדברים כבר על הרבה מעבר למיליארד חביות נפט בנות־הפקה. התכנון הוא שישימו ציוד קידוח ויתחילו להפיק בשנת 2020".

מה מצב התשתיות שם?

"אפס. רק מלמד על החשיבות של רשויות עם ראש פתוח. חושבים שגיאנה היא רפובליקת בננות, אבל לפחות מישהו שם מבין שהמהלך של אקסון ישחק לטובת המדינה, מאפשרים לה לעבוד מהר ובתנאים הרבה יותר טובים מהתנאים שיש בישראל".

איך מתנהלות ממשלות אחרות בהשוואה לישראל?

"ישראל מעניקה הכי פחות ביטחון מכל המדינות שבהן אנחנו עובדים".

למה לדעתך לא באים לישראל?

"כי התנאים לא טובים והרגולציה נוראית. אלה התנאים הכי גרועים מבין ארבע הזכויות שעליהן חתמתי אישית".

מה יש במדינות כמו גיאנה והפיליפינים שישראל לא יכולה להציע?

"בישראל המסים וההיטלים, שלהם זכאית המדינה ממשאבי הטבע שמופקים, גבוהים מבמדינות אחרות. בישראל משלמים מס חברות, תמלוג למדינה ותמלוג ששינסקי, וזה נע סביב 60% ואף יותר בהתאם לכמה קריטריונים. הנתון הזה גבוה. בגיאנה הוא עומד על 50% לכל היותר, ואפקטיבית אפילו פחות — וזה משמעותי. גם בפיליפינים שיעור המסים הכולל לא יכול לעבור רף של 60%".

10% הופכים את ישראל לגרועה?

"אין יציבות רגולטורית. בכל מדינה שאנחנו נמצאים היציבות היא מעל ומעבר לזו שבישראל".

אז לא הכל סובב סביב ההיטלים?

"במקומות האלה היחסים בין היזם למדינה מוסדרים בהסכם, שעליו חתום שר או נשיא. הם נותנים ברמת המשפט הבינלאומי יציבות מובטחת. פה, בישראל, שינוי החוק היה בתחום שאפשר להתווכח כמה ניתן או לא. ברגע שהמדינה חותמת על הסכם — ובכל ההסכמים יש לנו סעיפי יציבות — אז ישנה התייחסות ברורה. אחרת חברות כמו אקסון, אפאצ'י ושברון לא היו מתקרבות לשם. ניסיתי למכור את ישראל לאקסון מסיבות פטריוטיות. הם לא רצו לשמוע כלום. לא רוצים להתקרב".

מדובר בחברות ציבוריות, אולי זה לא מהלך משתלם מבחינתן.

"בסופו של דבר, אם המדינה לא משרה ביטחון — לא יבואו. הגורם שהכי חשוב לחברות הוא היציבות. זה מעל הכל. זה עסק של השקעות כבדות, החברה לוקחת סיכונים, ולכן אני כמנכ"ל צריך קבוע אחד במשוואה הזו".