הלך לו חלק: מסע בנבכי נפשו של היזם הסדרתי שמעון אקהויז

1. פרידה

 

שמעון אקהויז מתקשה להיפרד. הוא כבר מכר קרוב לעשר חברות שבהן היה מעורב, אבל כל פעם הוא מתרגש מחדש, וגם הולך עם הרבה מאוד חשש. אפילו עכשיו, ימים אחדים אחרי שמכר את חברת סינרון שהקים לפני 17 שנה לקרן אייפקס העולמית תמורת כ־400 מיליון דולר. "מאוד מרגש להסתכל על כל התהליך, לראות לאן הגענו, והפרידה היא אירוע. אחריה מגיעה ההתנתקות, ואני יודע להתנתק מחברות אחרי המכירה. אני דעתן לא קטן, אבל כשהחברה נמכרת טוב להתנתק, לא להיות מעורב ביום־יום — הרי תהיה לי דעה על כל דבר שהמנהלים החדשים יעשו, ואם אהיה מאוד מעורב הם לא יוכלו לנהל ככה — אלא רק לעזור איפה שאפשר. אבל אני לא שקט לגבי החברה, כי אני טיפוס חרדתי. אני בן להורים ניצולי שואה, זה לא עובר", הוא אומר ממרומי גיל 72, "וחוץ מזה, shit happens. דברים תמיד יכולים להשתבש. אז יש לי כל הזמן חרדות, אני חרד לכל".

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה https://www.clfb.org.il/heb/main/

להאזנה ב-iTunes  | לכל הכתבות המוקלטות

2. פצע שנרפא

 

ב־1992 הקים ד"ר אקהויז את ESC מדיקל, שנהפכה ללומניס. זו היתה החברה הראשונה בישראל שפיתחה מכשירים שהופכים טכנולוגיות לייזר וחשמל מתקדמות לכלים לטיפולים רפואיים וקוסמטיים מסחריים, ונהפכה להצלחה גם בעולם. ב־1996 היא הונפקה בנאסד"ק, ובהמשך הגיעה שם לשווי של מיליארד דולר. אבל ב־1999, אחרי שמחיר המניה ירד לפחות מ־2 דולרים, איש העסקים אריה גנגר השתלט על החברה ואקהויז הודח מתפקיד היו"ר והמנכ"ל, ובעקבות זאת מכר את חלקו בחברה. ב־2015, אגב, היא נמכרה לענקית הסינית XIO תמורת 510 מיליון דולר.

שנה אחרי שעזב את לומניס אקהויז כבר הקים את סינרון, שפועלת בדיוק באותו תחום, ובין השאר מוכרת ציוד להסרת קעקועים ("אם בגיל 20 בחורה קעקעה על הבטן ג'ורג' ועכשיו היא כבר עם רוברט — זה בעייתי"), טיפול בפיגמנטציה ("במזרח זה חזק"), הצרת היקפים, חידוש, מיצוק והידוק של העור, וכמובן הורדת שיער בלייזר ("שוק בלתי נדלה, זה לא נגמר. כשרשמתי פטנט ראשון על הטכנולוגיה הזאת ב־1994 לא הבנתי את הפוטנציאל"). המוצרים של סינרון (ושל קנדלה, שאותה קנתה) נמכרים בכ־100 מדינות, בכ־300 מיליון דולר בשנה, והיא הונפקה בנאסד"ק ב־2004. גם היא הגיעה לשווי של יותר ממיליארד דולר, וכעת, כאמור, היא נמכרת תמורת 400 מיליון דולר, מתוכם יקבל אקהויז קרוב ל־40 מיליון. גם אם יש בענף מי שטוענים שהציפייה היתה למכירה בסכום גבוה יותר, אקהויז מסכם ב"בעלי המניות היו מרוצים מאוד. זה הרי תמיד מסובך יותר בחברה ציבורית".

המכירה של סינרון היא סוג של נקמה מתוקה? הסילוק מלומניס הוא פצע פתוח?

"באותה תקופה היו בלומניס אנשים אחרים. הזמן גורם לך לראות דברים באופן פחות שפיצי, הרבה יותר מעוגל. והפצע של לומניס נרפא מזמן. אחד הדברים שאני תמיד אומר ליזמים הוא שאף אחד לא יכול לקחת ממייסד של חברה את המעמד שלו ככזה. מנכ"ל, יו"ר — אלה תארים חולפים. אבל מייסד הוא כמו אבא ואמא שילדו את הילד, הם תמיד יישארו. היתה תקופה שלומניס התנהלה באופן בעייתי מאוד, עשו דברים לא במקום, אבל כיום אני עדיין רואה בה חברה טובה, ואני עדיין גאה בהצלחות שלה. זאת חברה שאני הולדתי ויצרתי".

3. מתי לעשות הפלה

במקרים של לומניס וסינרון, אקהויז הוביל את ההקמה והפיתוח של החברות. בלא מעט חברות נוספות הוא היה מעורב בדרכים אחרות, כמשקיע, מלווה, מייעץ וכן הלאה, באופן עצמאי או במסגרת החממה שהקים, אלון מדטק ונצ'רס. הרשימה כוללת, למשל, את ונטור, שפיתחה שסתום לאבי העורקים ושמדטרוניק קנתה ב־325 מיליון דולר; את אופלס (מעבדים למסכי טלוויזיה), שאינטל קנתה ב־100 מיליון; את רילפלייס (הזדהות מאובטחת בעזרת זיהוי פנים), שהקים עם בתו עדי ונמכרה לאפל ב־2 מיליון; וכן חברות שעוסקות בטכנולוגיות לטיפול בשבץ מוחי, בעודף משקל, בהדמיה קרדיולוגית, בכאב ועוד. וכל זה קרה מהר מאוד. את הקריירה היזמית שלו התחיל רק לפני 25 שנה.

מאיפה בא הדרייב הזה?

"נקרא לזה חוסר מנוחה, חוסר השלמה. זו היפראקטיביות אינטלקטואלית. וזה נובע גם מכך שאני רואה דברים ומרגיש שאני יכול לעשות אותם טוב יותר. ואני ממשיך כי אני תחרותי. אני בר־מזל שעדיין יש לי הדרייב הזה, שדוחף אותי, מעיר אותי".

יש לך סטטיסטיקה לא שגרתית של הצלחות.

"אני לא סופרסטאר של אקזיטים, ממש לא פנומן. ייסדתי בסביבות 20 חברות, ומהן סגרתי משהו כמו ארבע־חמש. אז כן, זו סטטיסטיקה טובה, אבל היו לי גם כישלונות. יש לי חולשה שמאפיינת הרבה פעמים משקיעים ויזמים, של התעקשות יתר. ליזמים באופי שלהם קל להתאהב בדברים. היתה לי למשל חברה שפיתחה מוצר לסגירה של כלי דם אחרי צנתור, והמשכנו להיאבק שם הרבה מעבר למה שהיה צריך, כשהשוק כבר השתנה. אבל עם השנים נהייתי יותר קשוח, למדתי להחליט לחתוך כשצריך לחתוך, להגיד: עם הילד הזה אני עושה הפלה. מעבר לכך, עם כל כמה שאני גאה ביחסים שאני רוקם עם אנשים שעובדים איתי, גם פה אני כושל לפעמים".

ועשית הכל למרות החרדות.

"יש אצלי, ואצל יזמים בכלל לדעתי, קומבינציה שנראית לי אוקסימורון, של חרדה ותעוזה. צריך תעוזה למשכן את הבית שלך. כאדם חרדתי פחדתי לאבד את הבית, אבל התגברתי על זה. והחרדה הזאת גורמת לך להיות מעמיק ויסודי יותר בעבודה שלך".

 

זו היתה החברה האחרונה שאתה מוכר אחרי פיתוח של 17 שנה, או שתמשיך להקים עוד חברת ענק?

"אני חושב על זה. שנהיה בריאים, אם אוכל אז בטח".

אפילו בגיל 72?

"אני לא מסתכל על הגיל באופן כזה. צריך לעשות כל זמן שניתן לעשות. מה יהיה אחרי זה — לא אנחנו קובעים. ואני לא רואה רק את המטרה, את המכירה. אני מאוד נהנה מהדרך, מתהליך הגידול של החברה".

אין רגעים שבהם אתה משתוקק לחזור לגיל 40?

"בכנות, אני אף פעם לא חושב על זה. אחד הסודות בחיים הוא לא להתעסק בדברים שאי אפשר לשנות".

המוטיבציה שלך להקים את סינרון היתה תחושת העוול שנגרם לך בלומניס. היום אין בך אש כזאת.

"נכון, היה בי רצון אדיר לעשות דברים, להראות לעצמי שאני יכול, ולא הפסקתי לעבוד. כיום אין לי האש ההיא, ואני שמח שאין. ב־2012 הקמתי חממה שיש בה 13 סטארט־אפים, ושם זה לגדל תינוקות בגלל ההנאה שבגידול. זה הזמן שבו הדברים מתעצבים. נכון שתינוקות בני שנה זה בעיקר החלפת חיתולים. אבל יש הנאה מלהשפיע על איך שחברה מתעצבת, גדלה, לובשת צורה ומקבלת תוכן, משהו שלא היה שם קודם. זאת חוויה בלתי רגילה. האם אראה את התינוקות האלה הולכים לצבא או מולידים ילדים? לא יודע. גם כשבניתי את סינרון לא תכננתי שזה יהיה 17 שנה, רק רציתי לבנות דברים".

4. חושב כמו שכיר מהמעברה

אקהויז נולד "חמישה ימים אחרי סוף המלחמה" בצ'רנוביץ', אוקראינה. כשהיה בן חצי שנה היגרה המשפחה לרומניה. בגיל 5 הגיע לישראל, למעברה בפרדס חנה. אמו היתה עקרת בית, אביו היה מנהל חשבונות שפרנס את המשפחה באמצעות כמה משרות מקבילות וטיפוח גן ירק. "זו היתה ילדות מאושרת", סיפר בעבר ל"כלכליסט". "אף שגדלתי בתקופת הצנע, כילד אף פעם לא הרגשתי רעב. גידלנו תרנגולות, עגבניות, תותים ובוטנים. אבא לימד אותי להיפטר מחפרפרות שאוכלות לנו בצלים: 'לוקחים בצל שלם, חותכים רבע, מורחים ברעל, ומחזירים אותו שלם לאדמה'. זה היה פרויקט משותף שלנו".

כילד מכר לחנויות את התותים שגידל בגינה, אבל לא נמשך לחקלאות ולא לביזנס. "לא חלמתי שאהיה איש עסקים", הוא אומר. "גם עכשיו אם יגידו 'איש העסקים שמעון אקהויז' לא בטוח שאסתובב. אבל אני עושה את זה כבר 25 שנה, אז אני קצת יותר משוכנע שאני יודע מה אני עושה".

הוא למד פיזיקה בטכניון, עשה דוקטורט בקליפורניה ועבד ברפאל, בהמרת טכנולוגיות צבאיות לשימוש אזרחי. "זה היה מקום עבודה נהדר של 'לעבוד למען ביטחון ישראל'. כיום אנחנו פחות ציוניים במובן הזה, אבל כאיש צעיר זה דיבר אליי מאוד. רק בגיל 40 התחלתי לחשוב על דברים אחרים". כשהיה בן 41 נסע לארצות הברית, לעבוד בחברה מקומית. "רציתי ללמוד איך עושים את זה בחו"ל. זה היה בית ספר מעולה, שבמידה מסוימת עורר את התיאבון שלי לעשות דברים לבד. ניהלתי שם פרויקטים באופן עצמאי, ממש כמו יזם, וכנראה זה מה שנתן לי את האומץ לחזור לארץ ולהיות יזם כאן". אבל משהו בו, עד היום, לא לגמרי לבש את חליפת הביזנסמן. "עד שאתה לא נכנס לעסקים אתה לא יודע שיש לך האיבר הזה. כמי שגדל במעברה הגעתי ממנטליות של שכיר שכדי לפרנס צריך לעבוד בשלוש משרות".

כשהחליט להיכנס לעסקים, בחר דווקא במדעי החיים. "זה היה נשמע הזוי, אבל כמו הפיזיקה גם התחום הרפואי הוא עולם רב־תחומי בסביבה לא מוגדרת". הרעיון שהגה, אז ב־1991, היה להשתמש בטכנולוגיות שהכיר כפיזיקאי לצרכים רפואיים — הסרת שיער בעזרת אלומת אור ממוקדת, שימוש בלייזר להסרת כתובות קעקע וכן הלאה. עוד ועוד מערכות מתקדמות לטיפולים קוסמטיים עלו בדעתו, ואחר כך היו למוצרים מצליחים של לומניס. אבל ההתחלה חרקה. "גייסתי כסף מקרנות ואחרי שנה הוא אזל. משכנתי את הבית בעבור הלוואה של 100 אלף שקל מהבנק. אבא שלי אמר לי: 'אתה חסר אחריות לעשות את זה עם שלושה ילדים', אבל אשתי מוסיה לא אמרה לי את זה. ההבדל בין הצלחה לכישלון הוא כחוט השערה, ובמובן הזה אפשר להגיד שאשתי היתה המשקיע המשמעותי הראשון שלי. היא יודעת שבלעדיה כל זה לא היה קורה, ואני גם כל הזמן דואג להגיד לה את זה".

5. טעויות של תשוקה

עם ההצלחה אקהויז הוביל את לומניס לכמה רכישות. אחת מהן היתה של תעשיות לייזר, חברה בבעלות אריה גנגר — איש עסקים רב־פעלים, שעוד בשנות השמונים היה אייקון של הון־שלטון, בעיקר בשל קשריו ההדוקים עם אריאל שרון. השילוב של גנגר בתוך לומניס הוביל, בסופו של דבר, להשתלטותו על החברה ולסילוקו של אקהויז. תחת גנגר ובנו שגיא (שמונה לסמנכ"ל כספים בגיל 27) הסתבכה החברה עם רשות ניירות ערך האמריקאית, בחקירה על אי סדרים כספיים שהסתיימה בפשרה, בקנס וביציאה מהבורסה.

"אני, שמעון הקטן שגדל במעברה בפרדס חנה, קונה חברה מאריה גנגר?", הוא משחזר כעת את העסקה שנהפכה לכדור שלג. "אבל אני מי שקנה את החברה שהכניסה אותו ללומניס, אני החלטתי על זה. בדיעבד, במקומות כאלה לפעמים האגו שלך מפריע לך להחליט נכון. במקרה הזה הוא מנע ממני להקשיב לאיזו אינטואיציה שהיתה לי. העשייה שלי מונעת מתשוקה, מהתלהבות מדברים, וכשזה הדרייב — כלומר כשהמניע בהגדרה אמוציונלי, אין מה לעשות — אז גם עושים שגיאות. אם אתה רובוט אין לך התשוקה, אבל אז אתה גם לא עושה".

ההשלכות של מאבק השליטה עם גנגר נמשכו גם אחרי שאקהויז עזב וכבר הקים את סינרון: לומניס תבעה אותו על גניבת סודות מסחריים. "בדיוק התחלנו לדבר על הנפקה של סינרון, והבנו שתביעה כזאת מאיימת עלינו, משקיעים לא יגיעו למיטה חולה שתביעה מרחפת מעליה. אז כדי לצאת להנפקה ב־2004 שילמנו סכום חד־פעמי על הפטנטים".

מה היה רגע השפל שלך במאבק הזה, מול חברה שאתה הקמת?

"מה שהיה הכי כואב היה ההשמצות, שציירו אותי בציבור כאחד שלא יודע מה הוא עושה ולא ישר. אבל אלה הדברים שבאמת עוררו בי תשוקה מיוחדת להצליח, והתחלתי להשקיע בחברות, באינטרנט שלא הבנתי בו כלום, בתקשורת אופטית, וחלק מהן הצליחו מאוד. רק לאחרונה הפסקתי להשקיע בתחומים שאין לי בהם ערך מוסף, וכיום אני ממוקד רק בהיבטים שונים של רפואה, לא כולל תרופות".

אחרי גנגר אתה עדיין יכול לטעות בבחירת אנשים?

"יש לי טביעת עין נהדרת והבנה בנפש האדם, כחלק מהדברים שבאים עם הגיל, ועדיין — אני נופל הרבה פעמים. בסוף היום תכונת המפתח בעיניי, החשובה ביותר, היא יושר ויושרה. שאנשים יהיו ישרים עם עצמם ועם אחרים, יידעו להכיר במציאות לטוב ולרע, לראות את המציאות נכוחה. הבעיה היא שיש כאלה שפיתחו מומחיות בלהראות את מה שאין, ונגד זה קשה להתגונן".

6. להפסיד כסף זה לא בעיה

"אחד הדברים שאני אוהב הוא לעבוד עם צעירים, ששומרים אותך על קצות האצבעות", הוא אומר. חלק מהצעירים האלה הם ילדיו. ורדית היא דוקטור לפיזיקה, מייסדת ומנהלת חברת הביומד EVA Visual, שנכללת בפורטפוליו של החממה של אביה. רונן הוא מהנדס אלקטרוניקה, שהקים ומנהל את חברת הביומד Rapid medical, כשאביו הוא אחד המשקיעים המרכזיים בה. עדי היא מנכ"לית חברת רילפלייס, שנמכרה לאפל לפני כחצי שנה; אקהויז היה המשקיע היחיד בחברה. "שלושתם מוכשרים, ואין להם ספק שהם צריכים לעבוד קשה. היה קל יותר לחנך לכך כי האקזיט הראשון שלי היה כשהם כבר היו מבוגרים מספיק", הוא אומר כעת, עם הון שלפי ההערכות מגיע לכמה מאות מיליוני שקלים. "לאבי היתה נפש יזמית, אני גדלתי עם זה וגם ילדיי. הם מתייעצים איתי, אני מעודד אותם, ואנחנו עושים דברים משותפים".

אשתו, מוסיה, כבר יצאה לגמלאות. במשך שנים היתה מורה, ועוד בימי עבודתה פרסמה ספר בישול שכלל צילומי מזון עם רמיזות ארוטיות. "זה ספר שהיא הוציאה עם חברה, ואחר כך היו כתבות עם תמונות מהספר, והיא חזרה הביתה ואמרה: 'שמעון, מה עשיתי?!'. התקשר אליה בן דוד מבוגר, קיבוצניק, ואמר לה: 'מוסיה, מה זה הדבר הזה?!'. תמכתי בה מאוד. חשוב שאדם, לא משנה באיזה גיל, יידע להביא את עצמו לידי ביטוי, ובעיניי זו דרך נהדרת. כסף לא הרווחנו, אבל להפסיד כסף לא היתה הבעיה. מכרנו קרוב לעשרת אלפים עותקים, ואני מעריך אותה על התעוזה, חד־משמעית".

7. סוציאליסט, ציוני, צפוני

אז להפסיד כסף זה לא בעיה. אבל אתה יודע גם להגן על עצמך מההשפעות המזיקות של השפע הזה?

"נדרשו לי הרבה שנים כדי ללמוד ליהנות מהשפע ברמה של לוקסוס, אבל אני ממשיך לעבוד קשה. כך שאני מאמין שאין לכסף השפעה רעה עליי. אני סוציאליסט עשיר. אני יודע שזה נשמע מצחיק. וזה לוקסוס גדול, להיות סוציאליסט שמסודר מבחינה כספית. אני נהנה מפירות הקפיטליזם, וחושב שהוא הצלחה בלתי רגילה, אבל הוא גם כישלון בלתי רגיל. העניין של הפערים יום אחד יתפוצץ לנו בפנים. קפיטליזם בנוי על כך שלכולם כאילו יש הזדמנות שווה, אבל איכשהו יוצא שיש חוסר איזון בין מי שממש נהנים ממנו למי שלא, והם מתוסכלים. כשגדלתי במעברה כולם היו כמוני, ולא היתה לי בעיה. כיום כולם יכולים לראות את הממון של האחרים, וכשאת לא מצליחה להגיע לאותו מקום זה יוצר מתח. והפערים כל הזמן גדלים, זאת בעיה. אין לי ספק שהתפקיד הכי חשוב של ממשלות הוא לעזור לכולם לקבל הזדמנות שווה, ולעזור באופן משמעותי יותר למי שלא יכול לדאוג לעצמו. ואני אומר את זה כמי שגדל בתקופת הצנע. הייתי מצפה שכולנו נזכור מאיפה באנו, בתור מדינה שבה לפני 60 שנה בקושי היה מה לאכול".

כסוציאליסט, הבחירה של אבי גבאי ליו"ר העבודה מעוררת בך תקווה?

"הוא נראה לי אמיתי, אבל אני לא מכיר אותו אישית, אני מקווה שזה לא רק רושם".

ומה לגבי היבטים אחרים במציאות הפוליטית?

"עדיף שלא אתייחס לזה, אם אתחיל אגיד דברים נוראיים".

את השינויים שאתה מדבר עליהם המדינה יכולה לעשות בין השאר באמצעות מס גבוה יותר על בעלי הון, על יזמים, על אקזיטים.

"כאיש עסקים אני לא אוהב מיסוי. אבל אחרי שאמרתי את זה, אפשר לבחון גם הגדלת מיסוי על מכירת חברות. ישראל היא כיום מדינה עשירה שצריכה לעשות סדר עדיפויות לגבי מה יותר חשוב, כמה משקיעים בדברים כגון אתנן פוליטי לעומת השקעה בחינוך כדי שיהיו פחות פערים. המס כיום אכן מאוד נדיב ליזמים, אני נהנה מזה, אבל זה לא כל כך פשוט, כי מדיניות המיסוי הזאת גם מביאה להמון השקעות, מה שבונה את הכלכלה ומוביל לכך שכולם נהנים. זה לא חסר היגיון".

אתה מייצג את תרבות האקזיטים השנויה במחלוקת. לא עדיף לגדל פה חברות במקום למכור אותן לתאגידים זרים?

"זאת שאלה טעונה. אני יכול לדבר איתך על זה בסיסמאות, אבל בעולם האמיתי לפעמים אין ברירה, כל המערכת העסקית קשה ולפעמים אקזיט הוא הכרחי. למשל כשחברה מוכרת רק מוצר אחד, בנישה צרה, וקשה לבנות סביבו מערכת הפצה וכוח מכירות או להתחרות בחברות שמוכרות לאותם לקוחות עוד מוצרים. במקרה כזה הגיוני למכור. ולפעמים מוכרים כשיזם מגיע לנקודה שבה מציעים לו מחיר אטרקטיבי, הרבה פעמים הוא לא עומד בפיתוי. אבל יש חברות שאין סיבה למכור אותן, ושם תרבות האקזיט בעייתית".

ובכל מקרה, הוא אומר, גם עם אוסף האקזיטים שלו התרומה שלו משמעותית. "אנחנו גרים בחיפה ואני פטריוט גדול של הצפון. כמעט כל החברות שלי באזור, ואני גאה לומר שאני מקפיד על זה. במרכז צפוף, כל הנכסים מרוכזים בין גדרה לחדרה, ובצפון ריק. זו טעות אסטרטגית. ועם כל הכבוד למה שעשיתי ברפאל, אני מאוד גאה בציונות — בלי מרכאות כפולות — שעשיתי מחוץ לרפאל, כי חלק גדול מהחוסן שלנו בא מהכלכלה".