צילום: מתוך Dream Empire / דיויד בורנשטיין
דרוש "קוף לבן" להשכרה: מאחורי הקלעים של התעשייה המוזרה בסין
במקומות רבים בסין מערביים עדיין נחשבים מוצר אקזוטי ויוקרתי ויש חברות מקומיות שמוכנות לשלם לא מעט כדי לקשט בכמה זרים בעלי פנים לבנות את האירועים שלהן
"דרושים גברים ונשים בעלי מראה מערבי לעבודה של מספר שעות. הם לא צריכים לדעת משהו מיוחד וגם לא לדבר סינית, רק לבוא לבושים היטב, להשתתף בארוחת ערב וללחוץ ידיים". כך נראתה הצעת עבודה שהופצה לפני מספר שבועות באחת מקבוצות הזרים בהם אני חבר כאן בבייג’ינג.
קראו עוד בכלכליסט
לסוג המשרה המוצעת קוראים הזרים החיים בסין משרת "קוף לבן", כי הדבר היחידי כמעט שצריך כדי לבצע אותה אלו פנים לבנות. למרות זאת, להיות "קוף לבן" יכול להיות תפקיד מכניס מאוד. חבר אירופאי הוטס מבייג’ינג לאירוע של חברת פיננסים סינית בעיר אחרת בסין. הוא התבקש לגלם מנכ"ל שעובד עם אותה החברה ולשאת נאום ברכה קצר באנגלית. השכר: 10,000 יואן (כ-5,000 שקל) לנסיעה של יומיים, בנוסף לתשלום כל ההוצאות. "מישהו שעשה עבודות כאלו בעבר המליץ עלי לסוכנות שמתעסקת בזרים", הוא מספר לי. "אני מודה שזאת היתה חוויה קצת הזויה ולכן אולי לא הייתי עושה את זה כל יום, אבל הכסף בהחלט מפתה".
אומרים שסקס מוכר אבל בסין גם פנים מערביות-לבנות מוכרות. בערים גדולות כמו בייג’ינג ושנחאי אולי התרגלו כבר לנוכחות מערבית, אבל במקומות קטנים יותר מערביים הם עדיין מוצר אקזוטי, כזה שמשדר יוקרה וניחוח בינלאומי, לא משנה מה בעלי הפנים הלבנות יכולים או יודעים לעשות. כך נוצרה תעשייה של השכרת זרים לאירועים עם שפע סוכנויות שמתמחות רק בזה.
נגן קלרינט חובב הפך לרב אומן
דיוויד בורנשטיין האמריקאי הגיע ב-2009 לסין כדי לחקור תהליכי אורבניזציה. אך בזמן שהמחקר האנתרופולוגי שלו לא התקדם לשום מקום, בורנשטיין החל להתפרנס ממשרות "קוף לבן". לפעמים הוא עשה אפילו שלוש חלטורות כאלו בשבוע ומכל אירוע יצא עם סכום השווה לפעמיים שכר הדירה החודשי שלו.
בורנשטיין ניגן מעט בקלרינט בתיכון ובאוניברסיטה, מה שהספיק כדי להציג אותו באירועים כרב אומן בינלאומי. לאיכות הנגינה לא היתה חשיבות אמיתית בכל מקרה ולפעמים הוא פגש את חבריו "ללהקה" רגע לפני שעלו לבמה באירוע. חלק מהם בכלל לא הכירו את הכלים שהיו אמורים לנגן בהם. פעם אחת הם הוצגו כלהקת קאנטרי אמריקאית, אף שהזמרת היתה ספרדיה שבקושי דיברה אנגלית. במקרים אחרים בורנשטיין וחבריו פשוט הולבשו בבגדים משונים כמו מדי שומרים מארמון המלכה באנגליה כדי לקבל את פני האורחים.
על בסיס החוויות שלו כקוף לבן, בורנשטיין יצר סרט תיעודי מרתק בשם “Dream Empire” שהוקרן לראשונה בפסטיבל idfa באמסטרדם בנובמבר האחרון. הסרט עוקב אחריו ואחרי יאנה, צעירה בת 24, שמקימה סוכנות לאספקת זרים לאירועים בעיר צונג צ'ינג בדרום-מערב סין. יאנה יוצאת בלילות לסרוק את הברים בעיר בחיפוש אחר פרצופים מערביים, אותם היא מקטלגת לפי מראה ומשכירה אחר כך ליזמי נדל"ן.
בשנים בהם מצולם הסרט 2012-2014 נמצאת צונג צ'ינג במרכזה של קדחת בנייה מסיבית ויזמי הנדל"ן משתמשים בבורנשטיין ובזרים האחרים שמגייסת יאנה כקישוט באירועים למכירת דירות בשכונות חדשות שנבנות הרחק ממרכז העיר. בעזרת זרים שמנגנים, שרים ורוקדים, מגלמים מהנדסים ואדריכלים שתכננו את הבניינים או דיירים שאמורים לגור בהם, אפשר לשווק את הפרויקטים כערי העתיד של סין ולא כשכונות רפאים בפוטנציה.
"מצד אחד הסינים מאוד לאומנים ומרגישים בצדק גאווה מהעלייה בכוחה הבינלאומי של סין והשפעתה הגדלה בעולם. מצד שני עדיין החלום הגדול ביותר שלהם הוא לקנות נדל"ן בקנדה ולשלוח את הילדים שלהם ללמוד בארה”ב", אומר בורנשטיין בראיון ל"כלכליסט". "לצד האהבה לסין יש לסינים תחושה פנימית עמוקה שכל מה שיוצא מסין הוא מלוכלך או זול וכל מה שזר הוא אוטומטית טוב. בסין מלמדים אותך מגיל צעיר להיות לאומני אך באותה נשימה גם שסין היא עדיין מדינה חלשה ביחס למערב ואמריקה. אני חושב שהסרט נוגע ביחס המורכב הזה שיש לסינים כלפי מה שהוא זר ולכן הוא זוכה לדי הרבה הצלחה בסין".
האם הסינים באמת כל כך נאיביים ומאמינים למשל שאתם להקה בינלאומית מפורסמת, אפילו שלא ידעתם לנגן?
"אני חושב שיש דברים שנראים מגוחכים מבחוץ אבל כשאתה מסתכל עליהם מבפנים, דרך האידאולוגיה ותפיסת העולם של התרבות המקומית, מתקבלת משמעות שונה. אנחנו עלינו לבמה אחרי נאומים של בכירים במפלגה או אנשי עסקים מקומיים ואין לי ספק שזה העניק להופעות שלנו חשיבות ומשמעות. תזכור גם שניגנו באזורים כפריים קטנים. במקומות כאלה כשאתה רואה את מזכיר המפלגה האזורי נואם, את הדגל מתנופף ואת ההמנון מתנגן לפי שאנחנו עולים לבמה, זה מחבר את ההופעה שלנו להרבה סמלי סמכות ויותר קל וסביר להאמין בכל זה. יש פה כל כך הרבה רבדים של משמעות ביחס לקהל הסיני שזר שצופה במתרחש מהצד לא יבין".
הסרט של בורנשטיין אמנם עדיין לא הופץ באופן רשמי בסין, אך כבר הועלה לאחד מאתרי הווידיאו הגדולים במדינה באופן פיראטי. עבור בורנשטיין הצלחת הסרט בסין היא באיזשהו מקום תיקון. "אנחנו בהחלט רימינו את אותם אנשים שהגיעו לאירועי המכירות", הוא מודה, "ואני חושב שעשיית הסרט היתה הדרך שלי להגיב לבעיה המוסרית שחשתי ביחס לזה. ממה שהבנתי הסרט החדיר לתודעה את השימוש במושג קוף לבן שהקהל הסיני בכלל לא הכיר. התפרסמו עד כה מאות מאמרים על הסרט בסין וחלק מהם היו מאוד אמוציונליים. לא קל לכותבים הסינים לראות את התופעה הזו של הערצת המערב ולכן הם כותבים עליה באופן מאוד רגשי".
היום להיות לבן בסין זה לא מספיק
הסרט של בורנשטיין מסתיים ב-2014, שנה בה בועת הנדל"ן באזור צונג צ’ינג מתנפצת, הביקוש לדירות יורד ובעקבותיו גם הביקוש לפרצופים מערביים שיככבו באירועי מכירות. גם באזורים אחרים בסין התעשייה עדיין חיה ובועטת אך ככל נראה נמצאת מעבר לשיא. ידידה סינית שעובדת בפירמת עורכי דין בינלאומית גדולה הסבירה לי כי "לפני מספר שנים הלקוחות שלנו מאוד התרגשו והתלהבו כשהפגשנו אותם עם עורך דין מערבי. היום הם עשויים להתרגז ולשאול למה שלחנו להם עורך דין שלא מדבר סינית מספיק טוב".
"אני חושב שלקמפיין של נשיא סין שי ג'ינפינג שקורא להפסיק את ההערצה העיוורת למערב ולקדם את התרבות המקומית בהחלט היתה השפעה על התעשייה", מוסיף בורנשטיין. "ממה שאני שומע חלק מהסוכנים שעוסקים בתחום הורידו פרופיל כי יש עליהם הרבה לחץ מהרשויות שלא אוהבות את התופעה. הם כבר לא אוספים אנשים רנדומליים מהרחוב כמו פעם אלא מייבאים במיוחד זרים מרוסיה ואוקראינה כדי להשתתף באירועים. במידה מסוימת אפשר לומר שהתעשייה הפכה ליותר מקצועית".
תגובה אחת לכתיבת תגובה