"הרצל חמקמק ובורח לי בין האצבעות"

שלוש פעמים ניסה הבמאי והשחקן יפים ריננברג להעלות הצגה על פי היומן של בנימין זאב הרצל ושלוש פעמים לא היה מרוצה. הפעם הראשונה היתה לפני שש שנים, אז לקח את כל 100 אלף השקלים בהם זכה בשעשועון הטלוויזיוני "אחד נגד מאה" והשקיע אותם ב"מנין הרצל" שאותה הוריד אחרי חמש הצגות בלבד. בהמשך עלו הצגת יחיד ועוד אחת בתיאטרון מלנקי. "הקהל אהב את ההצגות, אבל לא הייתי מרוצה כי הרצל חמקמק ובורח לי בין האצבעות", אומר ריננברג בראיון ל"כלכליסט". "אני עושה עכשיו גרסה רביעית, לא סטנדרטית בעולם התיאטרון ומקווה שזו הפעם האחרונה. הבנזונה רודף אותי ואני אותו כבר שנים".

"הרצלמאניה" שתעלה ב־2 באוגוסט בתיאטרון מיקרו בירושלים היא פנטזיה המבוססת על יומנו של חוזה מדינת היהודים. על הבמה שלושה אמנים שמפענחים תיאטרלית, מוזיקלית וויזואלית את הטקסט: ריננברג שמשחק ומביים, המוזיקאי דמיטרי טופרמן והמעצב איליה קוץ שמצייר על הבמה וציוריו מוקרנים בלייב. החומר המרכזי של ההצגה הוא נייר, 300 קילו נייר שאיתם הם משחקים וממחזרים. "אנחנו עושים אינספור וריאציות בעבודה עם נייר כניסיון לפענח את היומן שהוא חתיכת נייר", מספר ריננברג. "אנחנו מנגנים עליו, מפסלים, מציירים, עושים ממנו תלבושות על הבמה, אין שום דבר שמוכן מראש. בגלל שאני מכיר את היומן בעל פה אני כל פעם מאלתר על חלק אחר ממנו. ניסינו ללכת על פי החוק של הרצל ולא לכלוא את עצמנו בתוך הפיכחון. אנחנו בעיקר מנסים להראות איך מפנטזיה יכולים להתפתח רעיונות עמוקים חשובים, פילוסופיים, פוליטיים ובעלי תועלת".

יפים ריננברג בחזרות ל"הרצלמאניה" | צילום: יחצ

ריננברג (38) נולד בגיאורגיה ועלה לישראל ב־1990. לעולם התיאטרון נשאב בגיל 6 ומאז לא עזב אותו. הוא מתגורר בירושלים עם אשתו ובנו, מלמד בניסן נתיב ובתיאטרון "המרתף" לנוער בסיכון.

אחרי שנים שבהן ניסה לשחק ולהתחפש להרצל הבין ריננברג שזה לא עובד והוא צריך לנסות להציג את העולם המהותי בטקסט, שהוא עולם של פנטזיה. "'אסור היה לי לכלוא את עצמי בתוך הפיכחון', המשפט הזה הפך למרכז העבודה שלי. אני חושב שאחד הדברים הנוראיים שקורים לנו מבחינה הגותית־תרבותית זה שאנחנו נורא בפיכחון ולהרצל היתה היכולת להוציא את עצמו מתוך עצמו, להפוך את עורו, לזרוק את המוח שלו החוצה ולתת לו להשתולל".

"אפילו שכולם אמרו לו שהוא משוגע הוא המשיך עם הרעיון שלו. זה דגם מעניין עבורו ועבורנו", ממשיך ריננברג, "האמירה שלו, שרק הפנטסטי מפעיל את בני האדם, היא אמירה שחסרה לי היום בחיי הרוח התרבות והפוליטיקה".

ריננברג בהצגה וקטע מהיומן של הרצל

פנטזיה או בינוניות

ריננברג מגדיר עצמו כא־פוליטי. הוא לא מצביע בבחירות ולא משייך עצמו לשמאל או לימין, אבל מודה שההצגה שלו היא במובן מסוים הצגה פוליטית.

"רוב הזמן אני חווה את עצמי כעומד בצד ומסתכל על מה שקורה, וזו פעם ראשונה שבה אני מרגיש שיש פה אמירה פוליטית ואני אומר לצופים, תפסיקו עם הפיכחון הזה, תפסיקו להצביע לאנשים שלא מציעים מצע, שלא מציגים חלום, שלא מציגים יעד שרוצים להגיע אליו, שיושבים באג'נדה הקטנה שלהם ומנסים למפות את קהל השוק שלהם. הפנטזיה בעיניי עדיפה על הבינוניות שלנו במערכת התרבותית והפוליטית. אנחנו מקדשים את הבינוניות”.

חוץ מהפנטזיה מה כל כך מושך אותך באיש הזה?

“אני כבר לא יכול להיפטר ממנו, הוא חלק ממני. עשר שנים אני מתעסק בו וחוקר אותו ומשחק אותו, ואני כבר לא יודע אילו מחשבות שלי ואילו שלו. אני חושב שנהייתי דומה לו אף שלא הייתי דומה לו לפני כן. הכל בו מושך אותי, גם דברים שאני לא אוהב בו מושכים אותי. הוא חרא של אבא, חרא של בעל, הוא מתלבש מוקפד מאוד ואני בדיוק ההפך, שלוך. אני חושב שהכנות והאומץ של היומן שלו זה מה שמושך אותי. אדם שביומן שלו מרשה לעצמו להיות טיפש וקטן וגאון ומטומטם וקטנוני וחמוד ועצום וכריזמטי, הסלט המאוד מורכב הזה שהוא מייצר הופך אותו למאוד אנושי, ועם זה אני מאוד מזדהה כי אני מרגיש שהוא לא נותן לאג'נדה שלו להכתיב את האישיות או הטקסט שלו. ההצגה היא גם על זה שברגע שאנחנו מגבילים את עצמנו באג'נדות ברורות מאוד ויעילות וכמה לייקים נקבל, אנחנו נשארים תקועים במקום".

ציוני ומחזאי

כשהוא מתבקש לציין משפט אחד מהספר שאליו הוא מתחבר במיוחד, אומר ריננברג: "כמעט בסוף חייו, אחרי שהנהיג התנועה הציונית, הוא כתב, 'עודני מחזאי, אני לוקח מן הרחוב אביונים עלובים, מלביש אותם בבגדי פאר והם משחקים לפני העולם מחזה נהדר שהגיתי'".