ביקורת ספר: להסתכל לרוצח בעיניים

זו היתה אמורה להיות משימה פשוטה עבור היצור המכונה "מה־שמו", גיבור ספרו המופתי של הסופר העיראקי אחמד סעדאווי "פרנקנשטיין בבגדאד". השליחות שהוא קיבל על עצמו נתפרה למידותיו ואף גובתה בהצדקה מוסרית: להיות "המענה לקריאת המסכנים", הלא הם הקורבנות התמימים הרבים של פעולות הטרור בבגדאד שאחרי סדאם חוסיין. וגם היו לו הנתונים הדרושים להצליח במשימה: רצון לנקום את מותם של מי שאינם יכולים עוד להגן על עצמם ומראה יוצא דופן – שכן הוא עצמו הורכב משאריות גופות של קורבנות פיגועים. ובבגדאד השסועה והמדממת של שנת 2005, התקופה שבה מתרחשת העלילה, האווירה כבר בשלה להופעתו של מושיע חדור להט, ואין זה משנה אם מראהו מוזר, ושהסיפורים הנקשרים בו הזויים.

גוף מחלקי גופות

"מה שמו" הוא מעשה ידיו של האדי אל־עתאג, סוחר רהיטים בגדאדי שתיין ומספר מעשיות. אל־עתאג, מהדמויות המענגות ביותר בספר, יצר אותו מאיברי ההרוגים שממלאים את הרחובות, והוא עשה זאת כדי לאפשר להם קבורה מכבדת. אלא שאותה גופה העשויה טלאים נהפכת לישות עצמאית, ופוצחת במעשי הרג.

באופן מפתיע, נקמתו האכזרית של היצור בפושעים אינה טורדת את מנוחתם של הקורא והדמויות. מתברר שבבגדאד השסועה, שבה הפחד והאלימות הם השליטים המרכזיים, מעשים אכזריים מצליחים להחליק במורד הגרון.

עטיפת הספר

אולם סעדאווי לא מאפשר לנו להתרגל לאזור הנוחות הזה, שבו פרנקנשטיין הבגדאדי מתקבל בטבעיות, והוא נועץ בעלילה טוויסט מעורר מחשבה: "מה־שמו", מי שלקח את החוק לידיים והגשים את משאלות לבם של בגדאדים כבויי עיניים, נקלע למצוקה מצפונית־פילוסופית הרסנית. אם עד כה הרג רק מנוולים והשתמש באיבריהם כדי לתחזק את גופו, עתה החל לרצוח גם חפים מפשע. ובנקודה הזאת ברומן, כשמתפורר התפר הדק ממילא בין מה שכביכול היה מותר לאותו גיבור־על לעשות לבין מה שנהפך להרג שרירותי — המחבר מכריח אותנו להתעמת עם שאלות נוקבות על מוסר, דת וצדק אלוהי: האם "מה־שמו" הוא אויב הציבור? האם נאלץ להרוג רק משום שהוא עצמו קורבן של המציאות הבגדאדית? או אולי אפשר לראותו כרובין־הוד עיראקי? אין תשובות חד־משמעיות לתהיות הללו. קשה לשנוא את "מה־שמו", אבל גם אי אפשר להתמסר לו. הוא אנושי בדיוק כמו קוראי הרומן, ולכן בשלב זה בספר, כפי שאמר סעדאווי באחד הראיונות שנעשו עמו, "אנחנו מבינים שהיצור הזה הוא אנחנו".

פוליטיקאים מטומטמים

וזה גם השלב שבו בגדאד יכולה להתחלף בנקל עם כל עיר מוכת טרור אחרת בעולם, כזו שמצמיחה מתוכה גיבורים בעיני עצמם, הן מהרחוב והן מהשלטון. והביקורת שהוא מותח על האמריקאיים האדנותיים ועל השלטון בעיראק, שבו "הפוליטיקאים החדשים סובלים מטמטום וצרות אופקים", על המתח השורר בין שני כוחות העל האלה על חשבון רווחתו של האזרח הפשוט היא לא פחות ממטלטלת.

"פרנקנשטיין בבגדאד" זיכה את סעדאווי בפרס הבינלאומי לספרות ערבית (המכונה "הבוּקר הערבי") לשנת 2014. הסופר והמשורר הצעיר (יליד 1973) מתאר את עירו, על סמטאותיה ותושביהן העייפים ממלחמות, כאילו היה מדריך טיולים ותיק. הוא בקיא בפולקלור המקומי ואוהב אותו, ומספר עליו בהומור עוקצני. גם ההשוואה המתבקשת לספרה של מרי שלי, הורתו של "פרנקנשטיין", עושה חסד עם הרומן של סעדאווי, שכן הוא משתמש בייצוג המקורי שלה כדי להעלות אותו, ואת הקוראים, לספירות עליונות יותר.