הבית הלבן מכריז מלחמה על גוגל ופייסבוק

מאז נבחר דונלד טראמפ לנשיאות ארצות הברית, שוררת מלחמה קרה בין חברות הטכנולוגיה ובין הבית הלבן. סטיב באנון, היועץ האסטרטגי הידוע לשמצה של דונלד טראמפ, מתכנן להעלות את הטמפרטורה: על פי מזכר פנימי של באנון שהודלף לאחרונה, מתכנן הבית הלבן להתחיל ברגולציה של חברות כמו גוגל ופייסבוק, תוך התייחסות אליהן כספקיות שירות ציבורי. כלומר, להתייחס אליהן כאל חברות פרטיות – אבל כאלו שכפופות להרבה, הרבה יותר רגולציה.

בהיסטוריה של חברות הטלפוניה האמריקאיות זכור הפירוק של "מא בל", חברת הטלפוניה הענקית שיצרה מונופול תמנוני, לשורה של חברות קטנות יותר. בשנה האחרונה, חוזר לפוליטיקה האמריקאית הרעיון הוותיק של רגולציה ממשלתית רצינית.

רוצה לשרת את האזרח. באנון | צילום: איי אף פי

יש לכך תקדימים בהיסטוריה האמריקאית: אחרי "העידן המוזהב" של שנות ה-80 וה-90 של המאה ה-19 – שבו העולם העסקי פחות או יותר קנה את הדמוקרטיה האמריקאית - הגיע העידן הפרוגרסיבי, שבו עיתונאים חשפו את מעשי העוול האיומים של התאגידים, ועלה הנשיא רוזוולט הראשון, שזכה לכינוי "טדי שובר המונופולים". יותר ויותר אנשים מבינים עכשיו שהטענה שהשוק יוכל לפקח על עצמו היא אופיום להמונים: יש פחות מדי חברות, הן גדולות יותר מדי ועצם נוכחותן יכולה לחסל תחרות.

מי שבדרך כלל משמיע טענות נגד תאגידים בארה"ב הם הדמוקרטים; באנון, רפובליקן בולט, חריג בנוף הזה. הוא אוהב לחשוב על עצמו כמי ששומר את דפוס השמרנות הרגיל, ועוזר לאזרח הקטן (כל עוד הוא אזרח ולא אזרחית, נוצרי ולבן). אז מה יש לבאנון נגד עמק הסיליקון? הוא פשוט חושב שיש שם יותר מדי זרים. העמדה של באנון ניצבת בניגוד בולט לעמדה של הבוס שלו, קיסר טוויטר - שלמשל, מנסה לחסל את ניטרליות הרשת בלחץ ספקי האינטרנט.

מצד שני, בעמק הסיליקון ניכרת זיעה. מארק צוקרברג אוהב לומר שפייסבוק היא שירות ציבורי. ספק אם הוא יתלהב מהמצב שבו אשכרה מאלצים אותו לעמוד מאחורי הדברים. אם תהיה רגולציה, היא צפויה להתמקד בשני נושאים: זכות המשתמש על המידע והמונופול של פייסבוק וגוגל בתחום הפרסום המקוון. שתיהן יחדיו מחזיקות ביותר ממחצית הפרסום המקוון, והן מחזיקות בשלושה רבעים מהצמיחה בתחום – מכל דולר חדש שנכנס לתחום, 66 סנטים הולכים לפייסבוק וגוגל. אף חברה אחרת (להוציא חברות סיניות שחזקות בסין, אבל לא בשום מקום אחר) לא מחזיקה ביותר משלושה אחוזים מהשוק הזה.

הונאת האופציות

עובדי הייטק נופלים פעם אחר פעם להונאה מצד המנהלים שלהם: הם מגיעים, מובטח להם שכר – ובעיקר מבטיחים להם אופציות. אם החברה תונפק ותצליח, הם יהיו עשירים. הם עובדים כמו כלבים, רואים את הבית בתמונות, נשחקים, ואז מגיע יום ההנפקה והם נשארים עם כלום ביד ושנים שרופות.

זה מה שקרה עכשיו לעובדי סנאפ. בסוף יולי הם יכלו סוף סוף לפדות את האופציות שלהם, ובשוק חששו שהם יורידו את מחיר המניה עוד יותר. אבל רק מאה מהם אכן עשו זאת, ומחיר המניה כמעט לא זז. למה?

הנפקת סנאפ | צילום: איי אף פי

כי העובדים הראשונים של החברה יכולים למכור את המניה כשהיא במחיר של 2.58 דולר. העובדים שהגיעו לחברה בין 2015 ו-2017, שנות הזינוק שלה, קיבלו את האופציות במחיר של 15.68 דולר. המחיר של המניה מפרפר כרגע סביב ה-13 דולר, משמעותית פחות ממחיר ההנפקה.

מה קרה פה? פשוט מאוד: המנהלים קימבנו לעצמם סוג של הנפקה פרטית. בהנפקה הראשונית של החברה, רק המנהלים והמשקיעים הראשונים יכלו למכור מניות. העובדים נאלצו לחכות שלושה חודשים. בינתיים, לא מעט בגלל מכירת המניות של המנהלים, המחיר של המניות שקע אל מתחת ל-15.68 והאופציות של רוב העובדים הפכו לאופציות "טבועות", כלומר כאלה שהם יכולים למכור – אבל בהפסד.

זה לא צריך להפתיע: מאז סטיב ג'ובס, קנוניות נגד העובדים הן דבר שגרתי. ומשום מה, אנשים עדיין נופלים בתרגיל הזה.

מידע אנונימי איננו

כשחברות כמו פייסבוק טוענות שהן סוחרות במידע שלכן בצורה "אנונימית" הן לא אומרת את האמת, והן יודעות שהן לא אומרות את האמת. מחקרים קודמים כבר הראו שרק מאיסוף התחביבים והסרטים של משתמש פייסבוק, אפשר לזהות את הנטיה המינית שלו.

מחקר חדש מצביע על כך שלגמרי לא מסובך לזהות מישהו מתוך המידע הלכאורה אנונימי. החוקרים בנו חברה מפוברקת שלכאורה מתעסקת בניתוח מידע, ותוך זמן לא רב הצליחו לשים את טלפיהם על כמות פסיכית של מידע. לכאורה, המידע הזה לא אמור היה לאפשר להם לזהות משתמשים. די בעשרה קישורים שבהם ביקרת כדי ליצור תמונה ראשונית שלך; את "טביעת האצבע" הזו אפשר להשוות אחר כך למידע זמין, כמו חשבונות מדיה חברתית, או פלייליסטים פומביים ביוטיוב.

המידע מועבר לשרתים - והאנונימיות היא סתם כסת"ח

זו בדיוק השיטה, אומרים החוקרים, שבה השתמשה נטפליקס ב-2008 כדי לשפר את התחזיות שלה למה שהצופה ירצה לראות: היא השוותה דירוגים "אנונימיים" עם דירוגים פומביים ב-IMBD. החוקרים הצליחו אז לזהות משתמשים – כולל לסבית שהיתה בארון ותבעה אחר כך את החברה.

במקרה אחר, הצליחו החוקרים לקבל מידע על חקירה פלילית בגרמניה - כי החוקר השתמש בגוגל טרנסלייט כדי לתרגם מידע מגרמנית עבור עמיתים במדינה אחרת, והשאיר אחריו URL שניתן היה לעקוב אחריו. בקצרה, אם יש לכם חשבונות מדיה חברתית שהם אשכרה על שמכם, ואם אתם מזדהים בשמכם האמיתי הרשת, תשכחו מההבטחות על "מידע אנונימי". הן רק מיועדות להרגיע אתכם.

קצרצרים

1. חנות המשחקים Steam, הגדולה מסוגה ברשת, הסירה את המשחק House Party, שבו משחקים גברבר שצריך לפתות נשים צעירות. בעקבות מחאה של מיזוגנים, הוחזר המשחק לחנות - אך עם טשטוש של סצנות עירום. אלא שהעירום הוא כלל לא הבעיה במשחק: לא מעט משחקי מחשב מכילים עירום מלא. הבעיה היא שמדובר במשחק אימון למטרידים מינית - הדמות צריכה לשכנע נשים צעירות לשכב איתה באמצעות השקייתן לשכרה, באמצעות סחיטה שלהן על ידי גניבת תמונות מהסלולרי שלהן או באמצעות חסימת אות הסלולר שלהן כדי לנתק אותן מידידים.

לא זה לא | צילום: bigstock

2. נהגי אובר ביוהנסבורג גילו את מה שגילו שוברי שביתה לאורך הדורות: ששיתוף פעולה עם הבוס נגד העובדים נתקל באלימות. בשנה האחרונה נרשמו מספר מקרים שבהם נהגי אובר הותקפו על ידי נהגי מוניות כאשר הורידו נוסעים. במקרה מחריד ביוני האחרון, הוצת רכבו של נהג אובר בעודו בתוכו; האיש מת מפצעיו לפני כשבועיים. הפגנות, לעתים הפגנות אלימות, כנגד אובר הן תופעה קבועה, ובאפריקה היא חריפה יותר מאשר במדינות העולם הראשון. מסתבר שזה עדיין משתלם לאובר: היא שכרה חברת אבטחה וממשיכה לנסות לשבור את הנהגים הרגילים.

3. הרשות לניירות ערך דרשה מטוויטר לדעת מדוע החברה לא מפרסמת את מספר המשתמשים הפעילים היומי שלה. החברה מדווחת על המספר החודשי, אבל הוא נשאר קבוע – 328 מיליון משתמשים – בשני הרבעונים האחרונים. התשובה של טוויטר היתה מביכה: היא טענה שחשוב יותר להצביע על הצמיחה שלה מאשר על מספר המשתמשים, טענה שבעליל לא מקובלת על המשקיעים. האמת נמצאת כנראה בטענה הבאה: בטוויטר חוששים שאם המשקיעים יראו את מספר המשתמשים היומיים שלה, הם יעשו השוואה אוטומטית עם מספר המשתמשים היומי של פייסבוק, ואז הלך עליה. הטיעון הזה שכנע את הרשות לניירות ערך; את המשקיעים, פחות.

4. הצעת חוק חדשה בארה"ב רוצה לבטל את הסובסידיות שהוענקו לחסרי יכולת כדי שאלו יוכלו לשלם על סלולר ופס רחב. הסובסידיה היתה בסך הכל 9.25 דולר לחודש, היא היתה מיועדת כדי שעניים יוכלו להתגבר על הפער הדיגיטלי: היכולת של אנשים בעלי משכורת ממוצעת לרכוש מחשבים, חיבור לרשת וסמארטפונים, שמאפשרים להם להשתלב בשוק העבודה המודרני. חבר הקונגרס (הרפובליקני, איך לא) שהציע את החוק טוען שסלולרים הם מותרות ושהוא יאפשר לאנשים לקבל מימון לקו טלפון רגיל.