הדיור הציבורי: הזנחה רגולטורית ולא אשמת הדיירים

מקובל להניח שבוויכוח עם כלכלנים ובין כלכלנים העובדות מוסכמות ושורש המחלוקת הוא בתפיסות הערכיות וביעדים החברתיים והכלכליים והאמצעים להשגתם. בעוד שבדיון הכלכלי השמרני נקודת המוצא נותרה כשהייתה בעבר ולפיה האדם הוא שחקן כלכלי רציונלי, הרי שכלכלנים התנהגותיים בני זמננו זנחו את ההנחה הזו לטובת נקודת מבט רחבה ומורכבת שאינה מסתמכת באופן עיוור על הרציונליות של השוק. למורכבות זו אין זכר במאמרו של ישי מעוז "מלכודת העוני של הדיור הציבורי", הלוקה לא רק בהבנת המצב הפוליטי-כלכלי אלא גם בעובדות השגויות והמטעות שהוא מציג. במקום עובדות אנו מקבלים את הממבו-ג'מבו הרגיל של השוק החופשי, והאשמת העניים במצבם.

מעוז, למשל, רואה בדיירים אשמים במצב הדירות, ולא את החברות המשכנות המזניחות באופן עקבי את הדירות. לעתים משפחות זכאיות זוכות להיכנס לדירה בדיור הציבורי. על פי רוב דיירות ודיירים אלה משקיעים את הכסף שאין להם בשיפוץ שיעשה את הדירה ראויה למגורים. תשאלו למשל את מיטל כהן, אחת מגיבורות התחקיר הדוקומנטרי של תכנית המערכת של מיקי חיימוביץ מה עלה בגורלה הכלכלי והבריאותי בעקבות השיפוץ שלא יכול היה לרמת העזובה וההזנחה של הדירה. אבל בעיני מעוז, אם ננקוט בשפה כלכלנית, דיירים בדיור הציבורי מעדיפים הזנחה על פני חיים בכבוד בדירה ראויה. אולם התמקדות במקרים פרטניים אינה התשובה למעוז, אצלו הבעיה היא בהיסטוריה ובעובדות.

נתחיל בעובדה היסטורית. מדינת ישראל בנתה שיכונים ציבוריים בשנותיה הראשונות על מנת לשכן בה את המוני המהגרים היהודים שהגיעו, וגבתה שכירות זולה שעמדה בקריטריון של יכולת השתכרות. מדיניות זו לא נבעה רק ממניעים אלטרואיסטים של עזרה לחלשים, אלא כחלק ממדיניות פיזור אוכלוסין שנועדה להבטיח את אחיזתה של המדינה במרחב. לעובדה זו יש משמעות מפני שהיא קבעה הן את איכות השיכונים והן את איכות האפשרויות החינוכיות והתעסוקתיות של דיירי השיכון הציבורי. זאת ועוד, קריאה קצת יותר מעמיקה אודות ההיסטוריה של השיכון בישראל הייתה ודאי מלמדת את מעוז שבעוד שבמרכז הארץ המדינה השקיעה משאבים בבניית דירות ל"ותיקים" שיהפכו לרכושם הפרטי, בפריפריה היא התמקדה בבניה להשכרה, וכך מנעה מהאחרונים להפוך את הדירה למשאב לניעות כלכלית-חברתית. גם על זה נכתב כבר רבות: העניים אינם נולדים עניים אלא נעשים כאלה בנסיבות פוליטיות-כלכליות מסוימות.

לדברי מעוז (שלצערי הוא לא מציע להם עדות תומכת כלשהי) בסוף שנות ה-60, "הדיור הציבורי היה לבעיה". בעיה של מי? לא ברור. אם בוחנים את התהליכים הכלכליים הרחבים בתקופה זו ניתן להניח כי הדיור הציבורי היה הבעיה של השוק הפרטי שרצה להגדיל את חלקו בשוק הבניה ולהסיט את משאבי הבניה מהמדינה אליו. מה שעוד קרה בתקופה זו, הוא הפנייה של המדינה את משאביה מצרכי החברה לטובת בניית תעשיית הנשק וביצורה של ישראל הגדולה בחומות ובגדרות (מעוז בטח לא שכח את קבלני קו בר-לב).

מהעבר להווה. לטענת מעוז, מאז סוף שנות ה-60 המדינה מעודדת את הדיירים לרכוש את דירותיהם בדיור הציבורי. אופס – האם מעוז טועה או מטעה? גם כשנחקק חוק הדיור הציבורי (זכויות רכישה) 1998 ביזמתו של ח"כ רן כהן (מרצ) ובשיתוף הקשת הדמוקרטית המזרחית ועמותת סינגור קהילתי, הממשלה התנגדה לו ואף הקפיאה אותו לשנים הבאות. כאשר אכן נמכרו דירות - תמורתן לא תועלה על ידי המדינה להגדלת ההיצע אלא למטרות אחרות בתכלית, וזאת בשעה שתור הממתינים והזכאים הולך וגדל. כתוצאה מכך מלאי הדירות ירד בכשני שלישים, והמדינה הגביהה את הרף כדי להקטין את רשימת הזכאים. או אז נכנס הרעיון של סיוע עקיף, אותו מהלל מעוז. המדינה משתתפת בשכ"ד - בסכומים מגוחכים אמנם - אבל הכסף הולך לכיסם של בעלי דירות ותורם לעלייה ביוקר השכירות בכלל, וכמובן מהווה פתרון עלוב עבור מרבית המשפחות. משפחה ענייה לרוב מתקשה להציג ערבויות שבעלי דירות דורשים, ובתמורה בעלי הדירות מעלים את פרמיית הסיכון, כלומר את שכר הדירה. כך או כך, משפחות זכאיות מוצאות עצמן מתגלגלות מדירה לדירה ומעיר לעיר במקרה הטוב בו הסיוע בשכ"ד אכן עוזר.

ולבסוף, ראוי להתייחס ל"עובדות" חסרות הביסוס ולמספרים אותם מעוז מפריח בחוסר אחריות. בכל הדיונים ששמעתי בנושא, לא שמעתי ולו גורם אחד שמתכחש למספרים. תור הזכאים במשרד השיכון עומד על כ-2,700 משקי בית (מהיכן מעוז שלף את המספר 3,200?). למרות רכישת כ-1,100 הדירות שמשרד השיכון ועמידר מתגאים בהם בוקר וערב, תור הזכאות כלל לא מתקצר. יותר מזה: התור של משרד הקליטה עומד על כ-27,000. אבל למה שכלכלן יטריד עצמו בנתונים. גם אם נניח שהמספר השני שמעוז זורק, לפיו 40% מהזכאים מאוכלסים תוך פחות משנה, מה זה אומר על 60% האחרים? מה זה אומר על נשים המחכות 10, 12, ו-18 שנים? חזרו לסרט של מיקי חיימוביץ והקשיבו לסיפוריהן של אביגייל ביטון, ריקי כהן-בנלולו, ומיטל כהן, ובדקו מי מכיר טוב יותר את הנתונים - הן או מר מעוז שלא מטריח את עצמו לקרוא את המחקר העצום הקיים בנושא, בישראל ובאירופה. אולי אז הוא ילמד שגם באנגליה שלאחר מרגרט תאצ'ר, המדינה בונה דיור ציבורי ולא מסתמכת אך ורק על סיוע עקיף. ואם מעוז מזכיר את מגדל גרנפל, אולי כדאי לזכור שבין הגורמים המרכזיים לגודל האסון מונים את ההזנחה הרגולטורית הפושעת של המדינה, ולא את אשמת הדיירים.

אבל מדוע שכותב המשוקע באידאולוגיה כלכלנית ימנית רדיקלית יטריד עצמו בזוטות כמו מחקר ועובדות. מספיק לזרוק לתוך הבלילה מלים כמו מירי רגב ופופוליזם כדי שנראה בדיירות ודיירי הדיור הציבורי מטרד חברתי המעיק על צדקת כלכלת השוק.

ד"ר גל לוי, חוקר את מאבק הדיור הציבורי ומלמד באוניברסיטה הפתוחה