צילום: דודו בכר
פרידה מאיריס מור: עין של עורכת
פרידה ממתווכת תרבות גאונה שגילתה וטיפחה דורות של עיתונאים ושתרומתה לחיי הרוח בישראל אדירה
לאיריס מור היתה שיטה להילחם בכתבים שאף פעם לא עמדו בדדליין: היא היתה מתקשרת ורק אומרת את שמך עם סימן שאלה בסוף. זה הספיק. מאותו רגע הבנת שמעכשיו אתה לא קם מהכיסא. היה לה הכוח הזה לדרבן כל אחד, להוציא לפועל ולהזיז הרים.
בתור כותב אף פעם לא רצית לאכזב את איריס, ותמיד רצית להגיש לה מהמיטב שלך. ידעת שכל ביקורת שלה על הטקסט היא אמת. אם משהו פגום בו או צורם בו,
איריס כבר תקלוט את זה. היתה לה התכונה הראשונה במעלתה ובחשיבותה במקצוע: היתה לה עין. עין של עורכת.
אלו העיניים. תמיד יכולת לראות לה את זה בעיניים. אולי הרגעים המהנים ביותר בקריירה העיתונאית שלי היו הפגישות שבהן ניסינו למצוא נושא לכתבה: הייתי יושב לפניה בחדרה ב"הארץ", ובשיחה על אנשים ואירועים, על הנעשה בבניין המערכת, על אהבתנו המשותפת לנבכי העיתונות האמריקאית, הייתי זורק נושא או שם של מרואיין פוטנציאלי - לא היה אף סופר או משורר או אמן שהיא לא ידעה עליו לפניך ויותר ממך – ואז פתאום הזיק נדלק בעיניה. הבנתי שיש לנו את זה. איריס תמיד רק דייקה וחידדה את הרעיון, חותכת מהר; כשהייתי מעלה נושא שלא נראה לה או לא עניין אותה או שסתם הייתי מתעכב יתר על המידה אצלה בחדר גם אז היו לה שיטות להסביר: פתאום היא כאילו קצת לא היתה שומעת אותך, פתאום היא מתעסקת במחשב. הבנת לבד: השיחה מוצתה. נקסט.
וזה הלב. כי אצל איריס מור הקלישאה שבה מנופף כל בוס: "דלתי תמיד פתוחה" היתה אמת צרופה. דלתה ולבה היו פתוחים בפני האנשים שעבדה איתם. יכולת לבוא אליה עם כל שאלה, כל התייעצות כל בקשה וכל צרה והיא תתגייס ותסייע ותגונן וכבר אמרתי, תזיז הרים למענך.
בתמורה היא ציפתה ממי שעבד אתה שלא יתעצל, שיביא לידי ביטוי את הכישרון הגלום בו. כן, בין השאר לאיריס מור היתה עין לזהות כישרון. תקצר היריעה מלמנות את כל האנשים הכשרוניים שאיריס מור גילתה וטיפחה. בכך היא העלתה תרומה עצומה, שאי אפשר בכלל לאמוד את גודלה, לאמנות ולתרבות בישראל. אשת תרבות אמיתית, מתווכת תרבות גאונה שהעניקה לקוראיה בכל בוקר מחדש את כל הידיעות והדעות, הרעיונות והראיונות שהם צריכים כדי להמשיך את היום עם חומר למחשבה ואוויר לנשימה. רבים מאוד במשפחת התרבות המורחבת שהקימה איריס מור בוודאי ישאלו מעכשיו את עצמם בכל פעם שיעמדו על פרשת דרכים: "מה איריס היתה
אומרת", "מה איריס היתה עושה". העובדה שיותר לא נוכל לברר את כל השאלות האלה עם איריס בעצמה היא בלתי נתפסת. שכן איריס, אם לסכם זאת במלותיך שלך, במחמאה שהכי אהבתי לשמוע ממך: "אין כמוך". אף פעם לא תהיה.
ביום ראשון כשנודעה חומרת מצבה ולפני שהחלה לקבל משככי כאבים עוד הספקתי לכתוב לה כמה מלות פרידה. כתבתי לה כמה אני אסיר תודה על שיצא לי להכיר ולחיות במחיצת אשה כל כך חכמה ומבריקה ומוכשרת ומצחיקה. אשה שמעבר לכל היא בן אדם, שרואה ומבין וקולט את מי שניצב מולו. כתבתי לה שהיא היתה העורכת הראשונה והאחרונה שלי; שהיא עיצבה את עולמי ושינתה את חיי. כתבתי לה שלנצח אוהב אותה.
איריס, שכבר היתה חלשה מדי לענות לי בחזרה, שלחה לי בתגובה אימוג'י: סמיילי עם לבבות במקום עיניים. מאז אני לא מפסיק לבהות באימוג'י הזה. אני חושב לעצמי: זאת איריס. אלו העיניים. זה הלב.
2 תגובות לכתיבת תגובה