כשילדים בבית הספר הרביצו לי, אמא אמרה: "אל תוותר ותבכה. אם מרביצים לך, תחזיר"

"נולדתי ביפו למיכאל ופרומה, ילידי פולין. אמי ניסתה לעלות לארץ כילדה באוניית המעפילים 'אקסודוס', שהוחזרה על עקבותיה לאירופה ב־1947. היא הצליחה להגיע לארץ רק לאחר קום המדינה. אבי היה הרפתקן נועז, שנמלט בתקופת המלחמה מפולין לצד הרוסי, ואז ברח גם ממחנות העבודה ומהגיוס לצבא הרוסי. הוא נהג לספר כי 'המשטר הרוסי נוראי, אבל הרוסים עצמם טובים'. כמה מהם סייעו לו להסתתר ונתנו לו לאכול. לארץ הוא עלה בזמן מלחמת השחרור.

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה https://www.clfb.org.il/heb/main/

יואב גלנט. בן 58, נשוי ואב לשלושה, גר בעמיקם | צילום: נמרוד גליקמן

"אמא שלי, שבקרוב ימלאו לה 83 שנה, היתה אדם נחוש וקר רוח באופן בלתי רגיל, אשה שגם בסיטואציה הכי קשה לעולם לא תאבד עשתונות. אני זוכר מקרה אחד, כשהייתי ילד, שנשפך נפט של התנור על הרצפה, ותפס אש. הרצפה החלה לבעור והתפשט עשן בכל הבית. שכנה שהיתה אצלנו החלה לצעוק, אבל אמא פשוט הביאה שמיכה, כיבתה את האש, והמשיכה להתנהל בבית כאילו דבר לא קרה. היא לא מפחדת משום דבר.

עד גיל 7 אבא שלי כמעט שלא היה בבית, ואמי היא שבעיקר גידלה אותי. הייתי ילד מאוד טוב, אז ילדים היו מרביצים לי, והייתי בוכה. אמא ניסתה ללמד אותי לא לוותר, ואמרה לי: ‘אל תוותר להם ותבכה. אם מרביצים לך — תחזיר’. אחר כך המצב התהפך, והיו אומרים לה שאני מרביץ לשני ילדים בבת אחת. עד שהפסיקו להיטפל אליי.

"אבא עבד תמיד בעבודות פיזיות קשות. הוא היה נהג משאית וקדח בקידוחי הנפט בחלץ. הוא היה לוקח אותי לכל מקום, כולל להפגנות לשחרורו של נתן שרנסקי מהכלא הרוסי. כשהוא חזר מאובק מהחזית במלחמת ששת הימים, ניסיתי לשתות בהיחבא מים מ'המימייה של המלחמה', אבל הוא תפס אותי על חם והזדעק: 'אלה מים ישנים מסיני!'.

1963. יואב גלנט, בן 5, עם אביו מיכאל ואמו פרומה באירוע משפחתי | צילום רפרודוקציה: נמרוד גליקמן

"בשלב מאוחר יותר הצליח אבא להוריד הילוך ופתח חנות למוצרי חשמל בגבעתיים, אבל זמן קצר לאחר מכן הוא נפטר מסרטן ריאות. הייתי אז כמעט בן 17, וזה היה מאוד טראומתי. הוא עישן הרבה, ותמיד אמר לי: 'אני לא יכול להפסיק, אבל אתה אל תעשן אף פעם'.

"לשייטת הגעתי בהשפעת הספר 'צוללים קדימה' של דבורה עומר. כששאלו אותי מה אני רוצה לעשות בצבא, אמרתי 'את מה שהכי קשה', וכך הגעתי לשייטת. אני זוכר את אמא אומרת לי: 'רק אל תצא עם ראש רטוב מהמים'. אבל ביחס למה שעשינו שם בפועל, זאת היתה צריכה להיות אחרונת הדאגות שלה".